אבני מילואים על השולחן ערוך - א פד

כתב כאן הך מלתא כו' ותו קשיא על מרי' דהאי פיסקא למה הוצרך לומר שהמתנה שלה היתה עד שלשים הא אפי' אם נתנה לו סתם על מנת להחזיר יכול לקדש בו כל הנשים שבעולם כמ"ש הרא"ש הביאו הש"ע סי' כ"ח ובאמת מרי' דהאי פיסקא הוא דברי מוהר"ר אביגדור כ"ץ בתשובת הרא"ש שם ואיהו לא ס"ל האי דינא דהמקבל מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש ולהרא"ש אין ה"נ כאן דאפי' בלא אמירה עד שלשים מצי לקדש ואלו נחית רמ"א לדקדוק זה לא הי' מעתיק האי פיסקא באופן זה שאומר עד שלשים דלפי מה שנפסק לעיל כהרא"ש אין צורך כאן לזה עכ"ל ועיין ב"ש שנמשך ג"כ אחרי דברי הט"ז. ולענ"ד דברי הרמ"א נכונים וכמ"ש הרא"ש להדיא בתשובה ע"מ להחזי' עד שלשים ומ"ש הט"ז דמרי' דהאי פיסקא הוא תשובת מוהר"ר אביגדור כ"ץ ולית לי' האי דינא דהמקבל מתנה מחבירו על מנת להחזיר יכול לקדש. הנה לפנינו תשובת מוהר"ר אביגדור שם ל"ה ז"ל ובענין מתנה ע"מ להחזיר קבלתי ממורי מאשפרא דדוקא קידושין דמטא ליד האשה ע"מ להחזיר לא הוי קידושין דדמי לחליפין אבל אם המקדש השאיל טבעת ע"מ להחזיר והלך וקידש בו אשה סתם מקודשת דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והוי מתנה וכי יהיב איהו לאו ע"מ להחזיר יהיב לה ולא דמי לחליפין אע"ג דצריכה להחזיר כדי לקיים תנאו יחזיר ויקנה ממנה ויחזור ויקיים תנאו ועוד הי' אומר מורי ז"ל דאם נותנת האשה חפץ לאיש ע"מ להחזיר עד שלשים יום וקדשה בחפץ זה תוך שלשים הרי זה מקודשת ומוחזר ואפי' לא אמרה ע"מ שתחזירהו מידי דחזי לי' הוא ועל דרך זה מצאנו שהאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה עכ"ל ומבואר דמוהר"ר אביגדור ס"ל הך דינא דמתנה ע"מ להחזיר ומי ששנה זו שנה זו. ולכן נראה לענ"ד כיון דכל זמן שהוא בעינא צריך להחזיר המתנה בעינא ואינו מועיל נתינת דמים וכמ"ש בתה"ד סי' שי"א מהא דאמרינן פרק מי שאחזו אומר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעינא אבל איתא בעינא לא וע"ש בתה"ד שכתב טעמא דהך מלתא דכיון דהתנה על החפץ ולא אמר ע"מ שתתן לי דמי' א"כ אינו מבקש אלא החפץ בעינא ואפי' היכא דנאבד וליתי' בעינא אמדינין דעתי' שאין רצונו שיתבטל בשביל כך ומחזיר דמים והא דמקדש את האשה במתנה שניתן לו על מנת להחזיר ויוצא בנתינת דמים וכמ"ש הרא"ש בתשובה היינו דכיון דכבר מכרו או נתנו לאחר ה"ל כליתי' בעינא ואמדינן דעתי' שאין רצונו שבשביל כך יתבטל המתנה וסגי לי' בדמים והוא מבואר בקצה"ח סי' רמ"א ס"ק ז' ע"ש והכא שמקדש האשה בחפץ שלה שנתנה לו במתנה ע"מ להחזיר יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון דכל זמן שהוא בעינא מחויב הוא להחזיר גוף החפץ וה"ל כמו גזל דידה דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי לכן הצריך לומר שנתנה החפץ במתנה ע"מ להחזיר אחר שלשים וקדשה תוך שלשים דתו לא מצי למימר דידי שקלי כיון דהוא של המקדש עד שלשים ועדיין לא הגיע זמן החזרה אבל במתנה ע"מ להחזיר שאינו מן האשה אפי' הגיע זמן החזרה יכול לקדש בו את האשה כיון דיהיב לאשה ה"ל כליתי' בעינא ויוצא בנתינת דמים וזה נכון אלא דמ"ש הרמ"א כדי לקדש' המה תיבות יתרות דזה לא הוזכר בתשוב' הרא"ש וכמ"ש ב"ש וגם בדרכי משה לא הוזכר הנך תיבות כדי לקדשה אבל מ"ש הרמ"א בנתן מתנה ע"מ להחזיר אחר שלשים וקידשה תוך שלשים הוא במכוון וכמ"ש להדיא כן בתשובת הרא"ש מטעמא שכתבנו ואם נתנה לו כדי לקדשה אפשר דלא גרע משידך דאפי' בגזל דידה מקודשת ולכן מ"ש כדי לקדשה הוא שפת יתר:

(ד) ואמר לה בהנאה זו שאת נהנת תוך הזמן כתב ב"ש ז"ל דהא הנאה זו אינה מחזיר לו וכן משמע מהר"ן מה שמדייק מהרמב"ם אפילו נהנית במתנה זו שו"פ קודם שהחזירה מכל מקום איהו לאו בהאי הנאה קאמר להתקדש משמע אם אמר בהאי הנאה הוי קידושין כדעת רי"ו ומשמע נמי ממ"ש הלוה לה על זמן כו' כמ"ש בסי' כ"ח סעי' ט' כרי"ו וכ"כ בסי' הנ"ל וח"מ כתב העיטור שמביא הטור בסי' כ"ח חולק על זה ואינו נ"ל אלא שם איירי בהשאיל כלי לקדש בו והוא מקדש בגוף הכלי אז מדמה למתנה ע"מ להחזיר ולא ס"ל כהרא"ש דיכול ליתן דמים בעד הכלי אבל אם אמר בהנאה זו אני מקדש והנאה לא מהדר יש לומר דמודה עכ"ל וז"ל הר"ן רפ"ק דקידושין בהא דאמרו בכולהו קנו לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כך הוא הגירסא בהל' הרי"ף אבל רבינו האי גאון ז"ל גורם בס' המקח גזירה שמא יאמרו אשה ניקנית בחליפין והכא פי' דמתנה ע"מ להחזיר לאו חליפין ממש הוא אלא דלפי שאין האשה נקנית בחליפין גזרו בה משום דאיכא חליפין דדמי למתנה ע"מ להחזיר דהיינו חליפי סודר ואף גירסת הרי"ף כך אפשר לפרשה כו' אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות נראה שהוא מפרש דכל מתנה ע"מ להחזיר כה"ג לגבי אשה כחליפין הוא שאין האש' קונ' עצמ' בהם ובמתנ' ע"מ להחזיר לא מקניא נפשה שהרי אם אינה מחזרת אותו לא קנתה כלל ואם מחזרת אותו הרי אינה ניהנית בה ואפי' מהנית בה בשו"פ קודם שהחזירתו איהו לאו בהאי הנאה קאמר לה עכ"ל ומזה מדייק הב"ש דאם אמר לה בהאי הנאה שפיר. אמנם לענ"ד נראה דהר"ן לא כתבו אלא לשטת הרמב"ם דטעמא דאינ' מקודשת במתנה ע"מ להחזיר משום דאינה נהנית וממילא נשמע היכא דמקדשה בהנאת קישוט מקודשת שהרי נהני' אבל לשטת תו' והרא"ש והוא שטת רבינו האי גאון דאינה אלא משום גזירה דחליפין א"כ אפילו אית בי' הנאת קישוט בשו"פ נמי לא מהני ומשום דמקדש בהנאת קישוט ה"ל כשחוק לפני רקוד לפני דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה דלא קנה לקשוט אם אמר הנני נותן לך הנאת קישוט וכדאמרינן בפרק מי שמת דף קמ"ז ידור פ' בבית זה לא אמר כלום עד שיאמ' תנו בית לפ' וידור בו ע"ש וא"כ לא קנתה הקשוט עד שיאמר הרי לך כלי זה להנאת קשוט. וזכתה תיכף בכלי להנאת קישוט ועיין בטור וש"ע ח"מ סי' רי"ג וכיון דצריך להקנות לה הכלי לקישוט והכלי עתיד לחזור למקדש אכתי אית בי' גזירה דחליפין כיון דמקדש אותה בחפץ לקישוט והחפץ מוחזר לו אח"כ אינה מקודשת דה"ל דומיא דחליפין כיון דעיקר הקידושין הי' בכלי ועתיד לחזור. ולפי"ז לדעת רב האי גאון ותו' והרא"ש בהנאת קשוט כה"ג נמי אינה מקודשת דאם נותן הכלי לקישוט עתיד לחזור הכלי ואם מקדשה בקישוט בלא הכלי ה"ל כשחוק לפני כיון דלא קנה הקשוט עד אחר שתתקשט ה"ל מלוה כמו שחוק לפני ודו"ק. וכן דברי רי"ו נראה שכתב אליבי' דרמב"ם וז"ל רי"ו נתיב כ"ב מפרשים דאי נתן לה מתנה לזמן ידועה ואמר לה הרי את מקודשת בהאי הנאה שאת נהנית באותו זמן דהוי מקודשת ולא דמי לחליפין דהאי הנאה לא הדרא ויש מפרשים דאינה מקודשת וראשון נראה עיקר פי' דמתנה ע"מ להחזיר בקידושין לא יועיל דלא נהנית שום דבר עכ"ל ומבואר דמאי דמסכים לראשון אינו אלא משום דמפרש דמתנה ע"מ להחזיר דלא מהני בקידושין היינו משום דלא נהנית שום דבר וזה הוא כפי' הרמב"ם ואינו משום גזירה דחליפין אבל לפי שטת תו' והרא"ש דהוי גזיר' ולא משום דאינה נהנית א"כ אפי' נהנית נמי כיון דצריך לקדשה בגוף הכלי לקשוט וכמ"ש והכלי עתיד לחזור אית בי' משום גזירה דחליפין. ומ"ש הב"ש ראי' מסי' כ"ח בהלוה לזמן כו' גם בסי' כ"ח ס"ק י"ח כתב ראיה זו ע"ש והתם בהלואה כיון דלהוצאה ניתנה ומחזיר דמים אחרים אין זה דומה למתנה ע"מ להחזיר דגוף החפץ מחזיר היכא דאיכא בעינא וכמ"ש בס"ק ג' בשם תה"ד זה דומה לחליפין ואית ביה משום גזירה דחליפין אבל בהלואה אפי' איתנהו לזוזי דהלואה בעינא אין צריך להחזיר אותן דמים דוקא וסגי לה בדמים אחרים ומש"ה אינו דומה לחליפין. ובתשובת הרא"ש כלל ל"ה שם תשובת מוהר"ר אביגדור כ"ץ ז"ל והאי דתוספתא דתני המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשהו בעליו לשמש בו וקדשה בהנאת שימוש או במעות מותרין המופקדין אצלו דמשעה שהפקידו כמי שהלוהו דמי דמקדש בטבעת ובפרה שאולה בהנאת שימוש עדיף ממקדש בתרומות ומעשרות דאיכא למ"ד טובת הנאה אינה ממון עכ"ל. והוא תשובת מוהר"ר אביגדור ע"ש אפשר דכתבו אליבי' דרמב"ם אבל לשטת תו' והרא"ש נראה דלא מהני בהנאת שימוש או משום דכשהילוהו בעליו לשמש בו או במעות מותרין וכשמשתמש בו אין צריך להחזיר אותן מעות אלא דמים אחרים וה"ל כמו הלואה וכמ"ש והאי דמקדש בטבעת שאולה ובפרה שאולה כיון דהמקדש נתון כל זכותו לאשה ואינו עתיד לחזור למקדש אלא לבעליו הראשונים בזה ודאי מהני כיון דאינו עתיד לחזור למקדש והמקדש נתן כל זכותו לית בי' משום דחליפין וכמ"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"א בהאי דתשובת הרא"ש כלל ל"ה דמקודשת בשאל חפץ ע"י ד' אופנים המוזכרים שם ע"ש אבל בכלי שעתיד לחזור למקדש לא מהני בהנאת קשוט וכמ"ש ודו"ק. והיינו נמי טעמא דבעל העיטור גבי שואל חפץ דאינו יכול לקדש בו את האש' אפי' יש בו הנאת