אבני מילואים על השולחן ערוך - א פג

אמנה וה"ל מלוה גבי' א"כ מטעם מלוה אינה מקודשת ולאו משום גרעון דחליפין כו' אע"כ בדפריש שתתקדש לו בסודר חליפין והמנה יהי' עליו מלוה והוא יתן ובזה ודאי מקודשת כו' וכדומה שטעמו של הרב ז"ל דקנין חליפין מהני לקיים המכר שהמוכר לא יוכל לחזור בו כל זמן שלא קיבל הדמים והקונה לא יוכל להפטר מחיוב הדמים דהכי משמע לי' מקרא דעל הגאולה ועל התמורה ואמרינן גאולה זו מכר תמורה זו חליפין ואם כדי לקיים המקח בידו שלא יוכל מוכר לחזור בו הא ילפינן מתמורה שנתן תמורתן כיצד החליף שור בפרה משזכה זה נתחייב זה בחליפין מאי קמ"ל במכר שנתחייב זה בדמים משא"כ באשה דכי אמר לה התקדשי לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז רצה נותן ומקיים הקידושין לא רצה מבטל הקידושין שכל תנאו אינו חיוב אלא לבטל המעשה וזה רוצ' לקדשה בתורת קנין חליפין שיתחייב הוא בדמים ולא יוכל לחזור בו מחיוב הדמים וכיון דזה אי אפשר שיתחייב אלא מתורת חליפין אתעקר להו מתורת קידושי כסף וקמו בתורת חליפין אבל היכא דיהיב לה סודר דחליפין דידה מהני לה מדין כסף היא מתקדשת בחליפי הסודר ומה שהזכיר לשון חליפין אינו מזיק דודאי דמי חליפתה ותמורתה הם משא"כ כשרוצ' לקיים הדבר שלא יוכל לחזור שום אחד מהם כדין המקח ויהי' חייב שאין דבר נוהג בקידושי כסף אפי' בעל מנת איגלאי מלתא דמשום לתא דקנין חליפין אתי ולא משום לתא דכסף כך נראין דבריו ואעפ"כ אני מהסס בהם דמה שבמכר מתחייב לתת הדמים ואינו יכול לחזור בו לא הקנין סודר גורם דאפי' קנאו לקרקע בכסף ושטר וחזקה וקצבו את הדמי' תחלה משקנה הקרקע נתחייב בדמים דהא קי"ל האומר תן דבר זה לפלוני ואתחייב אני כך בדמיו חייב מדין ערב לעצמו לא כ"ש וכן נ"ל שאם אמר לאשה תתקדשי לי ואתחייב לך כך וכך משנתקדשה לו נתחייב בנדר שנדר ואינו יכול לחזור והן הן הדברים הנקנים באמירה והא דאמרינן והוא יתן היינו משו' דאמר על מנת ושמא הוא סבור דהיכא דפירשו דמים וא"ל מוכר ללוקח לך חזק וקני והחזיק לא מהני אלא שלא יוכל המוכר לחזור בו אבל לוקח יכול לחזור בו ואלו בקנין סודר כיון שקנה ממנו בחליפין עשאן לדמים חליפין ומשזכה זה נתחייב זה בחליפין ונלמד הדבר מדכתיב על הגאולה גאולה דומיא דתמורה שנתקיים המקח משני הצדדין ודבר זה צריך בדיקה עכ"ל. והנה עם כל הפלפול העצום לא העלה דבר ברור בזה:

ונראה בביאור שטת רי"ד והוא לפי מ"ש בסמ"ע סי' ק"ל סק"א דהא דשדה נקנ' בשו"פ היינו כשנותן בעד שיוי המקח ונותן בעד תחלת הפרעון והשאר זוקף במלוה או היכא שכל שיוי המקח אינו אלא פרוטה אבל אם אינו נותן בעד שיוי המקח אלא שנותן לקנין לא מהני שהרי שדה עפרון הי' בעד שיוי המקח ע"ש. ובט"ז השיג מהא דאשה נקנית בשו"פ ואינו אלא לקנין דשיוי המקח לא שייך באשה ע"ש. ולענ"ד אינו השגה דודאי גם באשה שייך שיוי וכמבואר מדברי הרא"ש ספ"ק דמציעא ושם כתב להוכיח דמוחל שטר אינו צריך לשלם כל שיוי השטר אלא דמים שנתן מהא דאמרו פ' האיש מקדש דף מ"ח במקדש בשט"ח דאחרים דאשה לא סמכה דעתה וסבר' שביק דידי ומחיל לאחריני והא יצטרך לשלם אע"כ שאינו משלם אלא דמים שנתן וקידושי אשה אינו אלא פרוטה וע"ש ומבואר דקידושי אשה נמי שיוי הוא ומש"ה קידושי כסף נמי בתורת שיוי הוא ואם מקדשה בפרוטה הוי כל דמי שיוי הקידושין ואם מקדשה במנה ונתן לה דינר או פרוטה נמי צריך שיהי' הדינר או הפרוטה בתורת תחילת פרעון שיוי הקידושין ונותן לה אח"כ מנה חסר דינר או חסר פרוטה וכמו בשדה והכל בתורת תחלת פרעון ובתורת שיוי ולא לשום קנין. ולפי"ז יתבאר דברי תו' רי"ד דהיכא דמקדשה בחליפין שו"פ והוי האשה תמורת החליפין ה"ל חליפין משום לתא דכסף שבו ונקנית בתורת שיוי אבל חליפין שהוא לקנין שמוכר לו שדה במנה ואינו נותן המנה רק שנותן הסודר לקנין דבזה אין הסודר בתורת שיוי דהא המכר הי' בעד מנה ואינו מנכה מן המנה מה ששוה הסודר ואין הסודר אלא לקנין וא"כ אין בו משום לתא דכסף דהא כסף אינו קונה אלא כשנותנו לפרעון או לתחלת פרעון וכמו שאמרו גבי התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דמקודשת וישלים כדאי' פ"ק דקידושין דף ק' דהוי הדינר לתחלת פרעון אבל בסודר שנותן לקנין והמנה שקצב מתחייב ליתן ואינו מנכה הסודר א"כ אינו אלא לקנין וכל שהוא לקנין אין בו תורת כסף דהא כסף לא מהני אלא לפרעון או לתחל' פרעון וזה הוא ההבדל שבין כסף לחליפין דכסף אינו לקנין וחליפין הוא לקנין ובכסף כשהוא לתחלת פרעון הוא נכנס בכלל שיווי המק' וסודר אינו בכלל שיווי המקח אלא דמי המקח הוא בשלימות כאשר קצוב ביניהם והחליפין הוא לקנין ומש"ה כשמקדשה בסודר שו"פ אע"ג שאומר בתורת חליפין יש בו נמי משום לתא דכסף כיון דאינו נותן רק הסודר בעד שיווי הקידושין ה"ל כסף ולשיווי הקידושין וכן אם מקדשה במנה ונתן לה סודר שו"פ לתחלת פרעון משלים המנ' חסר שו"פ אז מהני ג"כ משום לתא דכסף אבל אם מקדשה במנה ונותן לה סודר ושיתחייב המנה בשלימות תו אינו אלא חליפין ולא מהני בתורת כסף כיון דאינו לתחלת פרעון ה"ל לקנין וכסף לא מהני לקנין אלא משום תורת חליפין ובכלי ותורת חליפין לא מהני אלא בשדה ולא בקידושי אשה כיון דבפחות משו"פ ליתי' ה"ה בשו"פ ותור' כסף לא מהני לקנין וזה נכון היטב בביאור תו' רי"ד ודוק היטב:

ובעיקר דברי הסמ"ע שכתב דכסף דקונה בקרקע היינו דוקא מדמי השדה ולא לקנין. השיגו הב"ח וט"ז והשגת הט"ז כבר נתיישב לעיל והשגת הב"ח דאינו כסף שיווי אלא כסף קנין וכדכתיב שדות בכסף יקנו ע"ש סימן ק"צ. ולענ"ד נראין דברי הסמ"ע דכסף היינו מדמי שיווי המקח דרש"י בפ' הלוקח דף י"ג בהא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות דיליף מדכתיב ונתן הכסף וקם לו ויליף הדיוט מהקדש והתם במעשר שני כסף חילול הוא משיוי המעשר וכן לפי מ"ש בשטה מקובצת פ' הזהב טעמא דר' יוחנן משום דרוב קנינים בכסף כדכתיב אוכל בכסף תשבירני ע"ש והוא כסף שיווי א"כ ה"ה כסף דקרקע דהוא כסף שיווי וכן בעבד עברי דנקנה בכסף בקידושין דף ט"ו ויליף שם מאמה העברי' דנקנית בכסף מדכתיב והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ופי' ר"ת וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף ע"ש וע"ש ריטב"א בחידושיו דף ט"ו. וכיון דכסף שקונ' עצמה ודאי כסף שיווי דהוא גרעון כסף לפי השנים ה"נ כסף שנקנה נמי כסף שיווי וכן לפי מה שפי' רש"י בדילפינן מוהפדה כיון דקונה עצמה בגרעון כסף א"כ נקנית היתה בכסף ע"ש וכיון דגרעון כסף שיווי כסף שנקנית נמי כסף שיווי. וכן נראה פ' השולח דף ל"ט גבי נתייאשתי מפ' עבדי כו' או בכסף או בשטר והאי פקע לי' כספי' ע"ש. ולפי דעת הב"ח וט"ז דאשה דנקנית אינו מכסף שיוי אלא מכסף קנין א"כ בנתייאשתי מפ' עבדי נהי דפקע לי' כספי' ליקני בכסף כמו באשה ומשמע מזה דכסף לא מהני אלא כסף שיוי ומשום דבאשה נמי שייך כסף שיוי וכמ"ש מדברי הרא"ש ולכן נראה עיקר כדברי הסמ"ע דכסף שקונה היינו היכא דנותן לפרעון או לתחלת פרעון בזה הוא דקונה ובזה נראה לפרש סוגיות הש"ס קידושין דף ה' ע"ש ואקיש נמי יציאה להוי' מה הוי' בכסף אמר אביי כו' סניגור יעשה קטיגור אי הכי שטר נמי כו' קטיגו' יעש' סניגו' ומשני מילי דהאי שטר' לחוד כו' והאי כספא לחוד כו' ומשני טבע' מיהא חד הוא ופי' רש"י האי כספ' לחוד כשהוא ניתנו מפרש על מה הוא נותנו ולכאורה ידוקדק דמאי ס"ד דמקשה ה"נ האי כספא לחוד כיון דודאי שני ושני דגבי שטרא שהוא עצם הקנין נוסח שטר קידושין שם לשון כניסה ונוסח ספר כריתות שם לשון גירושין וא"כ עצם הקנין שני ושני אבל בכסף עצם הקנין חדא הוא אלא בקידושין אומר בלשון סניגור ובגט אימר לשון קטיגור דבסניגור נמי אומר לשון אחר ובקטיגור אימר לשון אחר וכיון דהוא חד ודאי אין סניגור נעשה קטיגור אלא דלפי מ"ש בקידושין כסף שקונה היינו כסף שיוי הקידושין ושיוי קידושין בסתם אשה מקניא נפשה בפרוטה או כשמקפדת ורוצית יותר ונותן פרוטה לתחלת פרעון הקידושין אבל בגירושין דהוא בע"כ לא שייך שיוי וע"כ לפי מה דס"ד דאין הקש למחצה ואמרינן ויצאה והיתה מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף ויהי' היציאה בכסף קנין כיון דלא שייך בגירושין כסף שיוי לזה מקשה ה"נ האי כספא לחוד והאי כספא לחוד דבקידושין הכסף הוא כסף שיוי ולא כסף לקנין וגבי גירושין הוי כסף קנין ולא כסף שיוי א"כ תו לא שייך אין סניגור נעשה קטיגור כיון דהאי כספא לחוד והאי כספא לחוד ומשני טבעא מיהא חד ודו"ק ועמ"ש בס"ק י"ב. (ג) על מנת להחזיר לה לאחר שלשים כתב הט"ז וז"ל להחזיר אחר שלשים כדי לקדשה בה תוך שלשי' הך כדי לקדשה ליתי' בתשובת הרא"ש שם אלא וקדשה תוך שלשים וכן העתיק בד"מ ולא ידענא למה