אבני מילואים על השולחן ערוך - א פא

דליכא הנאת גופו רק הנאת מצות הזאה ומצות לאו ליהנות ניתנו וכן בנודר מן המעיין כיון דאפשר במי מערה מש"ה אסור הנאת גופו בימות החמה ודו"ק ולפי"ז בהאי דמאורי במסכך באיסורי הנאה נראה דאסור אפי' לדעת הרשב"א דמתיר הנאת גופו בהדי מצוה כיון דאפשר בסכך היתר. ובפ' אלו הן הלוקין דף ט"ז אלא אונס בטלו ולא בטלו היכא משכחת לה כו' כגון שהדירה ברבים וכתבו תו' שם ד"ה כגון שהדירה ז"ל פי' קו' שמצא לה עון שאסורה לו והדירה ולא נראה דא"כ אינו מצוה לקיימה אלא נראה שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליו כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאי' בנדרים עכ"ל. ולפי מ"ש הרשב"א דבקונם תשמישך הי' מותר הנאת גופו ומשום דלאו ליהנות ניתנו אלא משום דאינו מצוה מחמתו אלא מחמתה ומשום דאשתעבד לה וגבי אונס דכתיב ולו תהי' לאשה משמע דהוא מצוה דילי' ממש וכדפריך בפ' אלו נערות באשה שאינה ראוי' לקיימה וליתי' עשה ולו תהי' לאשה ולדחי ל"ת ע"ש ומשמע דהוא מצות עשה דילי' ולאו משום שעבודה. ואפשר דמשום שעבודא דידה ה"ל נמי מצוה דידי' לפרוע שעבודה אלא באומר קונם תשמישך עלי דפקע שעבודה א"כ אין צריך לפרוע שעבודה אבל בפרק אלו נערות דעדיין שעבודה עליו א"כ מחמתה יש לו מצוה ולו תהי' לאשה, אלא שלבי מהסס בזה לומר מצות ולו תהי' לאשה יהי' מחמת שעבודה כיון דעדיין לא כנסה נראה דאינו אלא משום מצוה דידי' ולו תהי' לאשה וצ"ע. ובדבריו צריך להתבונן במ"ש כגון דאמר תשמישך עלי דלכאורה נראה אפי' באומר קונם תשמישי עליך נמי חייל כיון דנדר חייל בדבר מצוה ואפי' נימא דולו תהי' לאשה הוא מחמ' שעבודא הא קונם מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ולשעבודא דאשה אבל זה שעדיין לא כנסה לא שייך אלמוה רבנן לשעבודא דאשה דאפי' לשעבודא דבע"ח לא אלמוה רק לשעבודא דאש' ואולי דס"ל לתו' דלאו לשעבוד' דאשה אלא ה"ה לשעבודא דבע"ח וכמ"ש תו' פ' אעפ"י דף נ"ט ד"ה קונמת קאמרת ע"ש אמנם כבר כתבנו דלבי מגמגם בזה לומר דולו תהי' לאשה אינו אלא לשעבודא דנראה דהוא משום מצוה דידי' וצ"ע ועמ"ש בסי' ע"ב:

(סא) בדמיהן מקודשת ובשו"ת משאת בנימין סי' צ"ו שם ז"ל ואפי' לפי מה שעלה על דעת מכ"ת שהמקח טעות והוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אפ"ה המעות שנתן הנכרי בעד היי"ש מותרין בהנאה משום שהחפץ אינו תופס דמיו תוך הפסח וק"ו אחר הפסח וראי' מפ' הגוזל קמא דאמרינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח חייב לשלם שאם הי' בעין הי' מחזירו גזלן לבעלים עכשיו שאינו בעין מחזיר דמים לבעלים משמע דחמץ אינו תופס את דמיו דאם הי' תופסין למה חייבין לשלם מאחר שהוא תופס את דמיו ומה מועיל לו התשלומין עכ"ל. ובשו"ת חות יאיר סי' מ"ח שם הובא תשובה מהגאון בעל עבודת הגרשוני הביא דברי מ"ב וכתב עלה ז"ל. אמנם תמה אני על ראי' שהביא מהא דאמר רבה גזל חמץ שהרי לא אמר רבה שחייב לשלם אלא אליבי' דר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אבל לרבנן אינו משל' כלום ולר' שמעון הדמי' שמשלם לגזלן לאו משום חליפי חמץ הוא רק חליפי הדמים שגרם לו לשלם לנגזל הוא משלם לו עכ"ל. ולדעתי הקלושה דברי מ"ב נכונים לפי מה שמבואר בחידושי הרמב"ן בדיני דגרמי ע"ש שכתב דר' שמעון לית לי' דינא דגרמי דר' שמעון פליג שם על ר' מאיר במחיצת הכרם כו' ואע"ג דר' שמעון ס"ל דבר הגורם לממון כממון אפ"ה פוטר בהיזק גרמא דלא מחייב אלא בשור הנסקל ובשורף חמץ כיון דדבר הגורם לממון כממון הוי ככיס מלא מעות אבל בהיזק הנעשה ע"י גרמא מודה ר' שמעון דפטור וע"ש ועמ"ש בקצות החושן סי' ש"פו ס"ק א' דגם רבה דאמר בשורף חמץ באנו למחלוקת ר' שמעון ורבנן לית לי' דינא דגרמי ואינו חייב אלא לר' שמעון דס"ל דבר הגורם לממון כממון וה"ל ככיס מלא מעות ע"ש וא"כ במה שגרם לו לשלם לנגזל לא מחייב כיון דר"ש לית לי' לי' דינא דגרמי ואינו חייב אלא משום דגוף החמץ ה"ל ככיס מלא מעות וא"כ ה"ל חליפי חמץ ממש ומוכח דאינו תופס דמיו וראיית מ"ב נכונה ודו"ק:

(סב) ולא ידע הלוקח והוא מדברי הרא"ש דאם ידע הלוקח הוי המעות מתנה וכתב הב"ש ז"ל צ"ע מ"ש מהכיר בה שאינו שלו דקי"ל המעו' פקדון כמבואר בש"ס ובחשן משפט ולא מתנה אלא במקדש אחותו הוי מעות מתנה אבל אם נותן לאחר אין המעות מתנה ולמה ס"ל לרא"ש כאן דנתן במתנה עכ"ל. ולא קשה מידי דכבר כתב הריטב"א בחידושיו ז"ל ומשמע לן דמתני' דהכא כשהכיר בהן הלוקח וגמר ונתן לשום מתנה או על מנת שיוציא' לרב עכ"ל ומבואר דאפי' לרב דאינו לשום מתנה אבל פקדון נמי אינו אלא שחייב להחזיר ולשום הלואה נתנו שיוציאם וכיון דניתן להוצאה ולהלואה יכול לקדש בו את האשה. ומ"ש הרא"ש דאם ידע הלוקח הוי מתנה משום דלא נחית למחלוקת דרב ושמואל ועכ"פ אותן הדמים מתנה גם לרב אלא שהוא על מנת שיחזי' דמים אחרי' וא"כ לקידושין ודאי מהני אליבי' דכ"ע וכן מבואר להדי' באשר"י פ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינו שלו ע"ש שכתב דהוי פקדון ואם נאנס הדמים ביד המוכר חייב לשלם ומשום דיש לו רשות להוציאם והלואה הוא גבי' עכ"ל ע"ש וכיון דאותן הדמים דידי' הוא והלואה היא ודאי מקודש' באותן הדמים וז"ב:

(סג) ספק מקודשת ז"ל הב"ש עיין רא"ש ור"ן שכתבו אפי' לא ידע י"ל דהוי כהלוא' בידו כיון דדרך מקח וממכר בא לידו וכתב בב"ה דדברי טעם הם עכ"ל. ודבר זה כבר במחלוקת שנוי' בתו' ר"פ המוכר פירות גבי מקח טעות מה הוא אותן הדמים ביד המוכר אם דין פקדון וא"כ אי ליתנהו להני זוזי ביד המוכר אין צריך ליתן מעות אפי' איתו זוזי אלא כדין מזיק ודינו במיטב או דין בע"ח יש לו וצריך ליתן מעות היכא דאית לי' ע"ש והיינו נמי ספיקא דרא"ש ור"ן אם דינו כהלואה ולדינא כבר כתב הרמ"א להלכה בח"מ סי' רל"ב בפשיטות דכל היכא דהוי מקח טעות ה"ל בע"ח ע"ש וא"כ ה"נ אם לא ידע הלוקח ה"ל מעות הלואה:

(סד) בכור בזמן הזה והוא מדברי הרא"ש דמספקא לי' בקדשים קלים אם הוי ממון בעלים או ממון גבוה ועמ"ש בקצה"ח סי' ת"ו ס"ק א' באורך

כט (א) על מנת שתחזירהו לי פ"ק דקידושין דף ו' אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה בקידושין אינה מקודשת כו' והא אמר רבא הילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי והחזירו יצא לא החזירו לא יצא כו' אלא בכולהו קני לבר מאשה דאינה מקודשת משום דדמיא לחליפין. וכתב ב"ח דאיירי בכפל התנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים ועיין ב"ש שכתב ז"ל דבתו' שם בסוגיא אם נותן אתרוג ע"מ שתחזירהו אם לא החזיר לא יצא אפי' לא כפל התנאי ומשום דהוא אומדנא דמוכח ובס' ב"ה השיג על הב"ח והקשה עליו מתו' אלו ואין לומר דהתו' לא כתבו זאת אלא באתרוג משום דבאתרוג אומדנא דמוכח הוא דנתן לו על מנת להחזיר כי הוא נמי צריך האתרוג דהא לסברת התו' דלא איירי בכפל התנאי א"כ כל הסוגיא ע"כ איירי דלא כפל התנאי אפי' בקידושין ואפ"ה התנאי קיים עכ"ל וז"ל התו' שם ד"ה לא יצא וא"ת ואמאי לא יצא הא לא הוי תנאי כפול וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו לברך על האתרוג שלו עכ"ל ונראה כוונת תו' דבעלמא בנותן מתנה על מנת להחזי' כיון דרוצה ליתן מתנה כל שלא כפל התנאי אמרינן דנתן לו לגמרי כיון דלא כפל התנאי אבל גבי אתרוג שאין דעתו ליתן רק כדי שיברך על האתרוג שלו וסגי לה בע"מ להחזי' מש"ה הוי גילוי דעתו שאינו נותן מתנה חלוטה: ולפי"ז גם באינך באומר הילך מנה ע"מ שתחזירהו במכר ובאשה שייך נמי אומדנא זו כיון דאין דעתו ליתן המנה רק לקנות האשה או השדה וסגי לה בע"מ להחזיר אינו נותן יותר וא"כ לפי המסקנא דבאשה לא קנה במתנה ע"מ להחזיר תו ליכא אומדנא שלא נתן אלא לקידושין בע"מ להחזיר כיון דבקידושין לא מהני ע"מ להחזיר ויתיישבו דברי הב"ח. אך קשה לפי"ז בס"ד דבמתנה ע"מ להחזיר במכר לא קנה ובאשה אינה מקודשת ומקשה עלה למימרא דסבר רבא מתנה ע"מ להחזיר לא שמי' מתנה כו' והא אמר רבא כו' ותיקשי לפי ס"ד דבמכר לא קנה א"כ אמאי לא קנה הא לא כפל לתנאי דתו לא הוי אומדנא דלא רצה כלל ליתן משלו אלא בכדי לקנות הקרקע וסגי להי במתנה ע"מ להחזיר כיון