אבני מילואים על השולחן ערוך - א עו

קרבן מעילה אבל בדין זה כו' ע"ש ומזה משמע דאינו אלא לשעה. אך קשה לי בדברי מוהר"מ בר' ברוך בהא דאמרו במתנה ע"מ להחזיר הקדיש קדוש ומוחזר ואם אמר לי דחזי לי קאמר ולדבריו דאינו קדו' אלא לשעה והנהנה ממנו קודם זמן חזירתו חייב קרבן מעילה וא"כ כשיגיע זמן חזרה אזי פקע הקדשו וחזי לי'. ואפשר דס"ל קדושת דמים נמי לא פקע בכדי וכדברי בר פדא בנדרי' דף כ"ט אלא דא"כ למה לא מחיי' קרבן מעיל' גם אחר זמן חזר'. לכן נראה דהכי פירושא בש"ס ע"מ שתחזירהו קדוש ומוחזר והיינו גם אחר חזרה כיון דהוא בעין ולא חסרי' וכיון דקנין הגוף הוא לשעה יכול ליתנו אם לא מחמת התנאי ע"מ שתחזירהו וכמ"ש ולכן אם נתנו לאח' לא נתקיים התנאי ונתבטל המתנה אבל בהקדש דהוי חזרה ולא הוי היזק ניכר כל כך כי אם בנתנו לאחר דזה הוי היזק ניכר וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין דף מ' גבי היזק שאינו ניכר דמוכר שט"ח וחזר ומחלו דה"ל היזק ניכר במה שמוציאו לרשות אחר וע"ש אבל הקדש דאמרו קדוש ומוחזר דנתקיים התנאי מש"ה יכול להקדישו לעולם כיון שהקדישו בשעה שהי' לו קנין הגוף אבל בעל מנת שתחזירהו לי דחזי לי קאמר מש"ה אין הקדשו חל אלא לשעתו והנהנה ממנו קודם זמן חזרה חייב קרבן מעילה אבל כשהגיע זמן החזרה פקע הקדשו מחמת התנאי דתחזירהו לי קאמר דחזי לי קאמר אבל לשעתו מיהא קדוש וא"כ תשוב' מוהר"מ בר ברוך מיירי בע"מ שתחזירהו לי דבע"מ שתחזירהו סתמ' קדוש לעולם ומוכח מזה דס"ל למוהר"מ בר"ב דע"מ שתחזירהו אינו אלא קנין הגוף לשעה ודו"ק. וכן נרא' דאין ראי' דמהני קנין הגוף לשע' לענין לכם מהא דאמרי' פ' לולב הגזול דף ל"א אבל גזל עצים וסיכך בהם ד"ה אין לו אלא דמי עצים ע"ש והוא משום תקנת מריש ומסיק שם בגמ' הני מילי בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעיני' ע"ש. ומשום דמצוה משוי לי' כל שבעת ימי החג כבנין קבע וכמו שפי' רש"י שם ע"ש. ומבואר דאע"ג דלא הוי קנין הגוף רק לשבעה ימים נמי מהני ואין לומר משום דגבי סוכה נפיק נמי בשאלה דהא אמרו שם אבל גזל עצים וסיכך בהם ד"ה אין לו אלא דמי עצים והיינו אפי' לר"א דס"ל שם בתוקף חבירו מסוכתו דאינו יוצא בסוכה שאולה ע"ש ומבואר שם דאפי' לר"א יוצא ידי סוכה בגוזל עצי' ומשום תקנת מריש דאינו אלא לגו שבעה ומוכח דאפי' לר' אליעזר דבעי לכם בסוכה כמו בלולב סגי בקנין הגוף לשעה דהא אחר החג הדרא לבעלים ולשטת הרא"ש והריטב"א דס"ל דלא מהני קנין הגוף לשעה תיקשי מהך דגזל עצים וסיכך בהם וצ"ע והא דמייתי הרא"ש דלא מהני קנין הגוף לשעה מהא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא כו'. נראה לפי מ"ש בס' המכריע לבעל תוספת רי"ד דף מ"ג שם שהעלה דקטן לית לי' זכי' מן התורה אפי' בדעת אחרת מקנה אותו והוא מותיב לה מהא דאמרינן פ' לולב הגזול לא ליקני אינש לינוקא דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואם אינו קנה אלא מדרבנן א"כ אקנויי נמי מדרבנן מהני לי' משו' פעוטות דמקחן מקח מדרבנן במטלטלין. והוא מפרק לה דהתם מיירי כהאי עובדא דר' גמליאל שהיו שם כמה בני אדם ויוצא בו ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו וכולן במתנה ע"מ להחזיר ולינוקא כה"ג לא ליקני דקטן לאו בר אקנויי הוא ולא יזכה בו הנוטלו מינוקא ע"ש. והיינו דאע"ג דמדרבנן פעוטת מתנתן מתנה אבל מן התורה לא מצי להקנות ואינו יוצא הנוטלו שהוא גדול בקנין דרבנן ועמ"ש בס"ק. ולפי"ז לא קשה דליקני לי' עד שיצא בו ולחזור לו ממילא כיון דקטן לאו בר אקנויי הוא איך יזכה בו חבירו מן הקטן כיון דקטן הוא אחר שעה ובהאי עובדא דר"ג צריך להקנותו לחבירו במתנה ע"מ להחזיר ועד שעת חזר' מקנה חבירו לחבירו עד שיוחזר לר"ג ודו"ק. וכבר הארכנו בזה בקצה"ח שם ע"ש. אמנם לפי מ"ש דמתנה ע"מ להחזיר אינו אלא קנין הגוף לשעה ואחר שעה יוחזר ממילא לבעלים נראה סתירה לזה ממ"ש הר"ן בחידושיו לגיטין פ' המגר' דף פ"ג בהא דבעי לה היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בתר דבעי הדר פשטי' כיון דפסקה פסקה וכתב שם הר"ן ז"ל וכתב הרא"ה ז"ל דמהא שמעינן שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום א' שזכה מקבל בקרקע לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה עכ"ל. ולפי"ז לא משכחת כלל מתנה לזמן בגוף ופירות לשעה כיון דפסק' פסק'. אמנם נראה דהאי סברא משמי' דהרא"ה הוא דכתבו אבל הר"ן לא סבר לה דבנדרי' דף כ"ט בהא דתנן נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו עולא אמר כיון שיקצצו שוב אין פודין וע"ש בר"ן שכתב ז"ל ואפ"ה דוקא בהקדש הוא דאמר הכי משום דקדושה לא פקעה בכדי אבל דיני ממונות כיון דודאי זכי' דממונא פקע בכדי וכדאמרינן נכסי לך ואחריך לפ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון וממה ששייר ראשון מיהא אית לי' דפקעה זכותי' דראשון בכדי ה"נ כי אמר שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותי' עכ"ל והיינו דאפי' לבר פדא דס"ל שם דקדושה לא פקעה בכדי אבל דיני ממונת פקעה בכדי. ותמהני במ"ש הרא"ה כיון דפסקה פסקה דא"כ הא דפליגי בנדרים שם עולא ובר פדא דעולא ס"ל קדושת דמים פקעה בכדי ובאומר עד שיקצצו לאחר שיקצצו שוב אינו פודה הא כיון דפסקה פסקה אפי' בדיני ממונת ואפי' בר פדא דס"ל לאחר שיקצצו נמי פודה אינו אלא משום דס"ל קדושה לא פקעה בכדי ומשמע דדיני ממונת ופקעה בכדי ונראה בטעמא דהרא"ה דס"ל דכשם באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסקה פסקה היינו כיון דכבר נפקה מרשות הבעל שוב אינה נכנסת לרשותו וה"נ בנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום אחד זוכה מקבל בקרקע לעולם דכיון שיצאה הקרקע מרשות הבעל ליום אחד שוב אינו נכנס לרשות הבעלים וא"כ ממילא זוכה מקבל המתנה בתורת הפקר כיון דלית לי' בעלי' אבל בהקדש אע"ג דיצאה מרשות הבעלי' להקדש לשעה אינו נעשה הקדש דמאן זוכה אותו אח"כ להקדש וכיון דלא הקדישו אלא לזמן נהי דיצאה מרשות בעלים אבל דהקדש תו אינו אלא לבר פדא דס"ל קדושה לא פקעה בכדי א"כ ה"ל הקדש ע"י תחלת ההקדש ועמ"ש בקצה"ח סי' ר' ס"ק א' דאין חצר להקדש ודו"ק היטב. והאי דנכסי לך ואחריך לפ' דאם שייר ראשון זוכה שני דמינה מביא הר"ן ראי' בנדרים דפקע זכותי' דראשון בכדי התם משום דכי יהיב לראשון יהיב נמי לשני אם יהי' שיור מראשון אבל לנפשי' לא מצי משייר כיון דכבר פסקה רשותא דנותן ואכתי צ"ע. והא דמהני הפקר לזמן ליום א' לשבת אחת לחודש לשנה כדאי' בנדרים דף מ"ד ולא אמרינן כיון דפסקה פסקה. דהתם כיון דכל זמן שלא זכה בה אחר יכול לחזור בו כדאי' שם בנדרים ובטור וש"ע ח"מ סי' ער"ג א"כ עדיין לא יצאה מרשות מפקיר כיון דיכול לחזור בו ודו"ק. אלא דלפי"ז אם יפקיר לזמן הפקר גמור שלא יוכל לחזור וכגון לאיסור שבת דמפקיר לזמן ועיין ט"ז א"ח סי' רמ"ה א"כ כיון דפסק' פסק' ויוכל אחר לזכות בו לדעת הרא"ה אם לא קדמו הבעלים לזכות בו ודו"ק:

(נד) באיסורי הנאה דרבנן לגמרי. והוא דעת הרא"ש פ"ב דקידושין והביא ראי' מהא דאמרינן ספ"ב דקידושין גבי חולין שנשחטו בעזר' דמשמע דאי הוי דרבנן מקודשת ולכן העלה דאיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת ומה"ט נמי בתרי דרבנן מקודשת והר"ן דחה ראי' זו מחולין שנשחטו בעזר' ע"ש ועיין ב"ש שכתב ז"ל ולכאור' נראה דאינה מקודש' בכל איסור דרבנן ואפי' אין לו עיקר בתורה כו' מה לי אם מדאוריית' מותר בהנאה מכל מקום מחמת גזירות חז"ל אסור בהנאה ואינו נותן לה כלום וכן איתי' בתשובת הרי"ף אם מקדש אותה לפני עדים פסולים מדרבנן אינה מקודשת כיון דהעדים פסולים מדרבנן גם כתבתי לעיל אם מקדש אותה בדבר שאין לו בו קנין מדאורייתא רק קנין דרבנן מכל מקום קונה אותה מדאורייתא כגון מעמ"ש משום ע"י תיקון חז"ל נעשה שלו מדאורייתא כן יש לומר הכא להיפך מחמת גזירת חז"ל אינו שלו ואינו קונה אותו כלל וצ"ע עכ"ל. והנה מה שהקשה ב"ש דמה בכך דמותר מן התורה כיון דאסור בהנאה מדרבנן אפי' אין לו עיקר מן התורה אינו נותן לה כלום נראה דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר מיד דלית בי' הנאת שו"פ בקישוט ואפ"ה מקודש' מן התורה ואע"ג דלא נהנית כלום אלא משום גזירה דחליפין אינה מקודשת כדאי' פ"ק דקידושין דף ו' ומוכח דכל שנותן לה כסף אע"ג דלית לה הנאה מקודשת וה"ה הכא באיסורי הנאה דרבנן שאין לו עיקר מן התורה חשוב כסף ומקודש' אעפ"י שאין לה הנאה כלום. ומה שהקשה ממעמ"ש נראה דהתם משום דהוי קנין דרבנן והפקר ב"ד הפקר והוי שלו מן התורה לשטת הפוסקים דבמעמ"ש הוי קידושי תורה אבל באיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר מן התורה לא שייך הפקר ב"ד דאפי' איסור הנאה דאורייתא נמי לא הוי הפקר וכבר כתב הריב"ש דאפי' באיסור הנאה דאורייתא אית לי' זכי והובא בקצה"ח סי' ת"ו ע"ש. ודעת הרמב"ם נראה דאפי' באיסור