אבני מילואים על השולחן ערוך - א סב

עליהן ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת האי שטר היכי דמי אילמא שט"ח דאחרי' כו' אלא לאו שט"ח דידי' ובמקדש במלוה קא מפלגי ע"ש:

והרשב"א בחידושיו הקשה דהיכי דמי אי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר אדר' מאיר דהא אמרינן לעיל דלכ"ע בשלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמינן שמעתתי' דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי עכ"ל:

ולפי מ"ש דאם נותן שט"ח ללוה לא קנה הלוה עד שיכתוב וימסור כיון דלא מחל גוף החוב וכיון דאמר התקדשי לי בשט"ח ע"כ לא מחל גוף החוב אלא בגוף השט"ח קידשה דאם אמר לה התקדשי במלוה שיש לי אצלך א"כ למה הזכיר לה בשט"ח כיון דלא מיירי בהך ברייתא משומת הנייר ע"כ מדאמר התקדשי בשט"ח קידשה בגוף השט"ח וכיון דלא מחל לה גוף החוב ע"כ מסר לה שט"ח דידה בכתיבה ומסירה או במסירה גרידא וכרבי ואמר לה בע"פ קני לך איהו וכל שעבודי' וא"כ תו ליכא למימ' דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה דאי נימא דס"ל לר' מאיר מלוה ברשו' בעלים לחזרה וה"ל כפקדון א"כ היכי קנתה השט"ח דהא שטר פקדון אינו נקנה בכתיבה ומסירה וכמ"ש במוהרי"ט חלק י"ד סי' כ"א ומשום דפקדון כל היכא דאי' ברשותא דמארי' הוי והשטר פקדון אינו אלא לראי' וצריך להקנות גוף הפקדון ולא ע"י השטר במסירה ומוכרח לומר דמוד' ר' מאי' דמלו' אינו כמו פקדון ואינו יכול לחזו' ומש"ה מקדשה בשט"ח דידה ע"י אותיות נקנין בכתיבה ומסיר' ומשום דמלוה לאו להוצאה ניתנה אלא לעיסקא וא"כ רב דאמ' להוצא' ניתנה כתנאי הוא ודוק ועמ"ש בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ה:

(יח) אפי' עדיין המעות בידה. ובעיסקא דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומקדש בחלק המלוה כתב בתשובת מיימוני לס' משפטים סי' י"ב דחשיב מלוה לענין מקדש במלוה דאינה מקודשת וכן במכר לא קנה ע"ש באורך ובס' קצה"ח סי' ס"ז סק"א שם העלתי מדברי רש"י דעיסקא מהני לקידושין ולמכר גם בחלק מלוה מדכתב רש"י בפ"ב דקידושין דף מ"ח גבי מקדש במלוה דאינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה וז"ל להוצאה ניתנה הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהי' מצוי' בכל עת שיתבענו ע"ש ומשמע דאם היה מחויב להעמידה בעיסקא תמיד הוי מקודשת ודינה כפקדון וא"כ עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא ה"ל דין פקדון וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות ז"ל מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ניהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועברה הנאתן עכ"ל והיינו דאע"ג דעדיין בעין כבר עברה הנאתה וגבי עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא ומחויב להעמידה תמיד בעיסקא הרי בא לה הנאה מחודשת ע"י קידושין שתוציא אותן לכל מה שתרצה ע"ש ועמ"ש בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ז:

(יט) ויש מחמירים בזה. בב"ש הקשה דמנ"ל דין זה כיון דבגמרא מיירי שהזכיר השט"ח גם בסעיף ה' מבואר דאין דעתו על החפץ עכ"ל וכוונתו לשטת הר"ן בציפתא דאסא שבסעיף ה' שכתב דאין החשש משום ציפתא דשמא ש"פ במדי משום דלא הי' דעתו מתחלה על החפץ אלא על המעות ואינו מוכרח דהר"ן לא כתב אלא שבתחלה נמי לא הי' דעתו לקדשה בחפץ לחודי' אלא בחפץ ובמה שבתוכו ע"ש וא"כ ה"נ הי' דעתו לקדשה בנייר ובמה שכתוב בו דהיינו בחוב וממילא מיקדשה דמלוה ופרוטה דעתה אפרוט' ואע"ג דטעמא דר"ן שם דלא ניחא לי' בקידושי ספק ומש"ה לא הי' דעתו לקדש בחפץ שאין בו ש"פ ע"ש וה"נ אם הנייר אינו ש"פ אמאי מקודשת מספק ונימא נמי שלא הי' דעתו לקדשה קידושי ספק משום דהתם בארבע זוזי שבתוכו מקודשת ודאי אמרינן מסתמא לא הי' דעתו לקדשה בחפץ לחודי' קידושי ספק אלא הי' דעתו לארבעה זוזי בכדי שיהי' קידושי ודאי אבל כאן גבי שט"ח דמה שבתוכו מלוה ובמלוה אינה מקודשת א"כ הי' דעתו לקדשה בשטר ובמה שבתוכו וה"ל מלוה ופרוטה והיא מקודשת קידושי ספק בנייר כדין מלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה או על הפחות מש"פ שיהי' לפחות קידושי ספק (כ) אמר לה התקדשי בשט"ח כתב ב"ש ז"ל אע"ג דהלוה משלם שכר הסופר א"כ הנייר שלה היא מכל מקום לא גרע ממשכון ע"ש. ולפי מ"ש בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ג דהלוה נותן שכר הסופר אלא דצריך הלוה להקנות הנייר למלוה דאל"כ אותיות פורחות באויר וא"כ ה"ל של המלוה לגמרי וטפי עדיף ממשכון ע"ש:

(כא) הלוה לה עתה ר' זוז. פ"ק דקידושין דף ו' אמר אביי המקדש במלוה אינם מקודשת בהנא' מלוה מקודש' ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית האי הנאת מלוה היכי דמי אילמא דאזקפה דא"ל ד' בה' הא ריבית מעלייתא הוא ועוד היינו מלוה לא צריכא דארווח לה זימנא ופי' רש"י דאזקפה מעיקרא ד' בה' והשתא אמר לה התקדשי לי בזוזי חמישי ריבית מעלייתא היא ואמאי קרי לה הערמת ריבית לא צריכא דארווח לה זימנא וא"ל התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך כו' והערמת ריבית הוא דהוי ולא ריבית גמורה דלא קץ לה ולא מידי שקל מינה ע"ש:

ועיין בט"ז שכתב ז"ל שהוא כריבית בטור כתב בזה וכיון דלא קץ לאו ריבי' הוא אלא אבק ריבי' עד דאמר לה ד' בה' עכ"ל וצ"ע דבח"מ סי' ע"ג משמע דהמתנת מעות לזמן ה"ל כתביעת ממון ממש לענין שאם אומר המלוה שהזמן עד עשרה ימים וע"א אומר היום סוף הזמן צריך לישבע ש"ד כשאר טענות של ממון וכ"ש דקשה על מ"ש הטור בשם בעל העיטור שאם אומר במה שאני מרויח לך הזמן במה שאת חייבת לי כבר שאין בזה איסור והיינו הי"א שמביא בסעיף שאח"ז שאינה מקודשת דקשה ממ"ש בח"מ שזכרנו עכ"ל והניח בקושיא ולענ"ד לא קשה מידי דודאי גם לרש"י זה הוי הנאה דאי לאו דהמתנת מעות מיקרי הנאה לא הוי מיקדשה בי' אלא דס"ל לרש"י דמה שמקדשה לא הוי כאלו לוקח ממנה ריבית גמור כיון דקידושין אשה שום פרוטה אלא כיון דלא יהיב מידי ולא שקל מינה אלא שמקדשה עצמה בזה לא הוי כאלו לקח ממנה חפץ או דמים ובחידושי הרשב"א ז"ל ואיכא למידק מ"ש ד' בה' דקא יהיב לה האי טופינ' בקידושין ומ"ש כי ארווח לה זימנא בקידושין הכא והכא אתת' ה"ל כריבי' מעליית' אטו מאן דארווח זימנא ושקל דינר מי שרי וי"ל כיון דגופה ממש לא קני לא הוי ריבית אלא שאסור משום הערמת ריבית אבל כי קצץ ד' בה' ובדמי האי דינר של ריבית קא שקיל לה הוי ריבית מעליא דה"ל כמאן דשקל פחות מש"פ בדמי האי דינר וריבית מעליא הוא דהא אחשבי' איהו בדינר כהתירץ הראב"ד עכ"ל והיינו משום דכל זמן דלא אזקפי' לא הוי ריבית קצוצה כיון דאין גופה קנוי לי' אבל מקדשה בדינר החמישי ה"ל ריבית קצוצה כיון דמקדשה עצמה בדינר החמישי וכהאי עובדא דפ' איזהו נשך באחד ששכר חצר מן הלוה בי"ב דינר ריביתא ולא הי' שוה אלא עשרה דמפקינן מיני' י"ב דינרין דא"ל הא סברת וקבלית בי"ב. גם מאי דקשי' לי' לט"ז בדברי בעל העיטור טעמא דידי' דאינה מקודשת משום דס"ל מקדש במלוה אינה מקודשת ואפי' בהנאת מחילת מלוה וכן הוא שטת הרמב"ם ומש"ה אינה מקודשת אלא בהלוה לה עתה מאתים זוז וזה פשוט:

(כב) ואסור לעשות כן מפני שהוא כריבית. כתב ב"ש ז"ל היינו הערמת ריבית כן הוא בש"ס ורש"י פי' על המקשן דהקשה הא ריבית מעליא הוא דהקושי' אמאי קרי לה הערמ' ריבית משמ' דלא הקשה על הדין למה היא מקודשת אלא הקשה למה קרי לו' הערמ' ריבית מזה ראי' דרש"י ס"ל המקדש בריבית קצוצה מקודשת וכ"כ ב"ח בשם הריטב"א שכתב אם נתנה לו ריבית קצוצה והוא מקדש אותה בריבית מקודשת מיהו י"ל דוקא כשלקח כבר מעות ריבית ממנה ומקדש בו בזה ס"ל לריטב"א דמקודשת אע"ג דריבית קצוצה יוצאה בדיינים מכל מקום יכול לקדש בו לא יהא שהוא חייב לה ולא אמר כנסי סלע שאני חייב לך דהיא מקודשת וכן י"ל אם גזל ממנה מעות ומקדש בה ולא אמר לה שהוא מחזיר גזל שלה דהיא מקודשת אבל אם לקח ממנה איזו חפץ בריבית ומקדש בו י"ל דאינה מקודשת די"ל דידי שקלתי וכן מצאתי ברי"ו דף קפ"א שכתב אם מקדש אותה בריבית קצוצה אינה מקודשת אלא שם משמע אפי' מקדש