אבני מילואים על השולחן ערוך - א סא

עכ"ל. וקשה דא"כ מאי פריך שם בקידושין דף מ"ז אי דקיבל כולי' אחריות היינו מלוה והיינו לפי מאי דס"ד דסובר ת"ק במלוה מקודשת ומאי קושיא נימא דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת:

ולכן נראה דטעמא דהרא"ש משום דכל שסבורה שהפקדון כולה בעינא א"כ דעתה להתקדש בכולהו ואם נאבד הפקדון אע"ג דחייבת לשלם והוי מלוה כיון דטעמא דמלוה ופרוטה מקודשת משום דדעתה אפרוטה לחודי' ולא אמלוה דליתי' בעין דאם הי' דעתה אתרווייהו אמלוה ופרוט' לא הי' מקודשת וכמו שיבואר ס"ק ל"ח והיכא דסבורה דכולה בעין אם נמצא אח"כ מלוה לא מיקדשה אע"ג דנשאר פרוטה דבמלוה ופרוטה נמי אם דעתה אתרוויהו אינה מקודשת וכמו שיבואר בס"ק הנזכר ומש"ה צריך לומר דלא ידעה סכום הפקדון. אך קשה הא דתניא בברייתא ר' מאיר אומר מלוה הרי כפקדון ואם נשתייר ש"פ מקודשת ע"ש ובמלוה שיודעת סכומה א"כ נימא דעת' אכולה ולר' מאיר אינה מקודשת אלא במלו' בעין וצריך לומר דבמלו' מיירי שאומר במה שיש לי בידך דאז הכוונה במה שהוא וכמ"ש הריטב"א הובא בב"י ומשום דהרא"ש נמי אינו חולק על סברת הריטב"א וכמו שכ' בעצמו' יוסף ע"ש אלא דהרא"ש משכח בפקדון גווני היכא דלא ידעה ואחר כתבי מצאתי בט"ז כמ"ש דהיכא דסברה שהוא בעין דעתה אתרוויהו וכמ"ש:

(טז) הי' לו מלוה אצלה. בפ' האיש מקדש דף מ"ז אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת כו' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במה קנה והרמב"ם פ"ה מאישו' כתב דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובפ"ה ממכירה כתב בקרקע דקונה במלוה ובמטלטלין למי שפרע. והרב המגיד שם כתב ליישב דבריו במה שהוא נגד סוגיא הנז' דמכר שוה לקידושין ומשום דסמך לו על הסוגיא דפ' הזהב דמבואר שם גבי דמי שור בפרה דאוקמה אדאורייתא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות והתם מלוה הוי וע"ש, ואכתי צריך טעמא דמ"ש קידושין ממכר דממ"נ אי נימא דמלוה חשוב כסף א"כ בקידושין נמי אמאי לא מהני מלוה ואי לא מיקרי כסף ומשום דלא יהיב מידי דכבר הן ברשות' דידה א"כ מ"ש מכר דמהני. ונראה דהרמב"ם לטעמי' שכתב בפ"ה מאישות במתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת משום דאם לא תחזיר אינה שלה ואם תחזיר הרי לא נהנית ע"ש. והוא מפרש דהא דאמרינן פ"ק דקידושין דף ו' בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. דאינו משום גזירה דחליפין וע"ש בתו' אלא משום דהוי ממש כמו חליפין לקידושי אשה כיון דלא ניהנית וכיון דאמרינן בכולהו קני דהיינו במכר ובאינך שם א"כ מוכח דאע"ג דה"ל כסף אפי' במתנה ע"מ להחזיר אלא בקידושי אשה דבעינן ניהנית וכשאינה ניהנית בש"פ גנאי הוא לה לקדש נפשה בחנם. וז"ל הרמב"ם פ"ה מאישות שם המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו עכ"ל ומש"ה בקידושין דבעינן הנאה דוקא ומלוה לא הוי הנאה אצלו שכבר עבר הנאתו אבל במכר דלא בעינן הנאה דהא במתנה ע"מ להחזיר מהני בתורת כסף ה"ה מלוה נמי קונה בתורת כסף אע"ג דליכא הנאה דכבר עברה הנאתו. ולענ"ד נראה להביא ראי' לדברי הרמב"ם דבעלמא מהני מלוה בתורת כסף מהא דתנן בשקלים פ"ד המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראוים למזבח יתננו לאומנין בשכרן דברי ר' עקיבא ע"ש ומשום דס"ל הקדש מתחלל על המלאכה ע"ש ובהקדש כסף כתיב דכתיב ונתן הכסף וקם לו והרי"ף כתב בפ' הזהב בהא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונת דיליף הדיוט מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ע"ש וכיון דהחילול על המלאכה הוא אחר שכבר נגמר המלאכה וכמבואר במעילה דף ט"ו וה"ל מלוה אליבי' דכ"ע אפי' למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף וכיון דה"ל כסף לגבי הקדש מכ"ש דמהני במכר ואע"ג דר' עקיבא דריש לה מקרא דכתיב ועשו לי מקדש שיהי' המלאכה מן הקדש. מכל מקום כיון דמוכח מקרא דמתחלל על המלאכה ממילא מוכח דמהני מלוה במקום כסף. ואפי' לבן עזאי שם דס"ל אין הקדש מתחלל על המלאכה נראה דהיינו דוקא בהקד' דחמירא וצריך כסף בעינא ומדר' עקיב' נשמע לדידן בעלמ' דמיקרי מלוה כסף לקנין ואא"ז בתי"ט כתב שם בשקלים דלדעת תו' הלכה כר"ע. עוד נראה בטעמא דרמב"ם דמחלק בין קידושין למכר לפי מ"ש רש"י בפ"ק דקידושין דף ו' בהא דאמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ז"ל אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו עכ"ל ומשמע דאי לאו דיליף לה משדה עפרון הוי מלוה נמי חשוב כסף אלא משו' דיליף משד' עפרון והתם בשד' עפרון כן הי' דיהיב אברה' כסף בשעת מכר דכתיב וישקול אברהם ולענין זה גמרי' משדה עפרון דיהיב מידי בשע' קידושין וא"כ קרקע דנקנה בכסף דלאו משדה עפרון יליף וכדאמרינן בקידושין דף כ"ו בכסף מנ"ל אמר חזקי' אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתבו שם תו' הא דלא אייתי מקרא דכתיב בשדה עפרון משום דהני מילי נכרי דכל קניינו בכסף ע"ש וכיון דלאו משדה עפרון יליף לה מש"ה נמי נקנ' מלוה ומשום דמלוה נמי חשוב כסף והנה בקידושין דף ג' מנלן דמקניא בכסף אמר רב יהודא אמר רב ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר וע"ש ומשמע דלא ס"ל הך גזירה שוה דקיחה קיחה משדה עפרון וכמ"ש שם בס' קיקיון דיונה ובחידושי פני יושוע שם. וא"כ אליבי' דרב תו לא מצינן לחלק בין קידושין למכר כיון דגם כסף קידושין לאו משדה עפרון יל' וא"כ מכר וקידושין שוין ומש"ה מקש' בש"ס שפיר מהך דשוין במכר שזה קנאי ואי אמרת מלו' להוצא' ניתנ' במה קנאו דלרב ע"כ שוין הן קידושין ומכר. אבל לדידן שפיר מחלקין בין קידושין למכר דקידושי כסף משדה עפרון ילי' והתם הי' כסף בעין משא"כ שדה דמקניא בכסף משדות בכסף יקנו. ומלוה נמי חשיב כסף ודוק:

אמנם קשה מ"ש פדיון הבן דלא מהני מלוה וכדמוכח פ' יש בכור דף מ"ט דפליגי רב ושמואל באומר לאחר שלשים ונתאכלו המעות דרב סבר בנו פדוי מידי דהוי אקידושי אשה כיון דיהיב לשום קידושין כו' ושמואל סבר התם בידו לקדשה כו' ומבואר דבמלוה שהי' כבר ביד כהן אליבי' דכ"ע אין בנו פדוי ומ"ש ממכר דחשיב מלוה כסף ואפשר משום דפדיון הבן שאני דאפי' בשט"ח של אחרים אין פודין ומשום דאין גופן ממון וה"ה מלוה דידיה לא מהני מה"ט דאין גופה ממון. אלא דאכתי תיקשי א"כ מ"ש בהקדש דמתחלל על המלאכה דהוי נמי מלוה וכמ"ש ובהקדש נמי לא מהני שט"ח דאחרים. וע"כ צריך לומר דאע"ג דשטרות אין גופן ממון אבל מלוה דידי' חשוב ממון ומשום דשט"ח דאחרים עיקרו אינו אלא לראי' אבל מלוה דידי' חשיב ממון וכמ"ש בקצה"ח סי' קכ"ו סק"ט ובסי' ק"ל סק"ו וצ"ע:

(יז) אפי' היא בשטר כו' נראה מדכתב ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך משמע דאם לא אמר במלוה שיש לי אצלך אלא סתם התקדשי לי בשט"ח לא קנתה המלוה עצמה עד שיכתוב וימסור וכמבואר בש"ע ח"מ סי' רמ"ח סעי' י"ג במתנת בריא שנתן שטרי חובות לאחד והי' בהם שט"ח של המקבל דלא קנה המקבל בלא כתיבה ומסירה כיון דלא מחל גוף החוב אלא השט"ח לא קנה ומש"ה כתב ואמר לה הרי את מקודשת לי במלו' שיש לי אצלך ובש"ס שם דף מ"ח נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר האי שטר ה"ד אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר אלא בשט"ח דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי ע"ש צריך לומר דהזכיר לה החוב דאם לא הזכיר החוב ולא אמר לה רק התקדשי בשט"ח אע"ג דנתן לה השט"ח לא קנה עד שיכתוב וימסור כמו בשט"ח דאחרים כיון דלא מחל גוף החוב אלא מסר לה השטר צריך כתיבה ומסירה. ובעצמות יוסף שם הקשה ז"ל נימא דר' מאיר דאמר לעיל דמקודשת הוי מטעם דאמר לה התקדשי בשט"ח דכיון דהזכיר לה חוב סמכה דעתה להתקדש באותו חוב ומטעם זה הוי מקודשת אבל הכא איירי דאמר לה התקדשי לי בשטר ולא הזכיר חוב כלל ובהא קמפלגי דר' מאיר סבר דאינ' מקודשת משום דדעת' של אשה אינ' להתקדש עצמה בנייר וגם לא בחוב שהרי לא הזכיר לה חוב כלל ור' אליעזר סבר מקודשת דודאי סומכת אחוב של שטר וחכ"א דכיון דלא הזכיר אלא השטר דעתה אנייר אם יש בו ש"פ מקודשת עכ"ל והניח בקושיא ע"ש. ולענ"ד אינו קושיא דבשט"ח דאחרים ודאי בעי כתיבה ומסירה ולר' אליעזר דאמר מקודשת ע"כ הי' בכתיבה ומסירה וכיון דכותב לה קני לך איהו וכל שעבודי' הרי הזכיר החוב וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ ואפי' לרבי דס"ל אותיות נקנין במסירה נמי צריך לומר בעל פה קני לך איהו וכל שעבודי' וא"כ הרי הזכיר החוב וזה פשוט:

ובסוגיא שם דף מ"ז כתנאי התקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה