אבני מילואים על השולחן ערוך - א נב

שאינו מקדשה ממש ואומר לה הרי את לא הוי קידושין כמו במקדיש בהמה ואומר הרי זו עולה או תרומה אומר הרי זו תרומה שם הקדש חל על גוף החפץ אבל אומר הריני בורר זה לעולה או לתרומה לא חלה קדושה על החפץ דומיא דתנן בתמורה ס"פ כיצד מערימין אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביאו בדמיהן עולה אלמא שני לן בין אומר עולה לאומר לעולה עכ"ל:

ולענ"ד נראה דגם גבי עולה אם אמר הרי זו לעולה חלה קדושה על גוף החפץ וה"ל עולה ממש וכן באומר הרי זה לחטאתי וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב משחיטה ז"ל הי' מחויב חטאת ושחט ואמר לחטאתי שחיטתו פסולה וכ"כ בטור וש"ע י"ד סי' ה' ז"ל דאם נודע שעבר עבירה שחייב עלי' חטאת או אשם ואמר זו לחטאתי או לאשמי פסולה ע"ש מיהו מוהרש"ל בחידושיו ס"פ השוחט כתב לחטאתי לא מהני עד שיאמר לשום חטאתי אלא דכבר השיגו בט"ז שם סי' ה' וע"ש בט"ז דוקא בחטאתי צריך שיאמר לחטאתי ביוד אבל באומר לעולה שחיטתו פסולה אע"ג שלא אמר לעולתי משום דעולה אף שאינו מחויב יכול לנדור בעולה וא"כ באומר לעולה נמי הוי לי' עולה והאי דבעלת מום שאני כיון דבעלת מום לא מיתפס בעולה א"כ כשאומר הרי זו עולה לא אמר כלום ובאומר לעולה כוונתו לדמי עולה אבל במתפיס בהמה תמימה אפי' אמר לעולה נמי כוונתו על גוף השור שיהי' עולה. מיהו בנדון זה שאמר על החפץ הרי זו לקידושין נראה דאין זה לשון קידושין דהאשה היא הנתפסת בלשון ולא החפץ. אולם בש"ג כתב דה"ל קידושין מטעם אחר וז"ל ולי נראה שאף בקידושין כסף אם אמר הרי זה לקידושיך מקודשת שהרי גילה דעתו שלשם קידושין הוא נותן וכבר בארנו שאם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין אעפ"י שנתן סתם מקודשת עכ"ל ועיין בהגהת מרדכי ז"ל מאורע א' שאירע שבחור א' הי' מדבר עם יהודית אחת להלוות לו מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס אח"כ אמר לה תרצי להתקדש' בו אם אתנהו לך התחי' לשחק וחזר ואמר לה הרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הלשון אמר לה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי בזה הקרס ע"ש באורך ומשמע דלא מהני לי' קידושין רק בתורת יד אתא עלה כו' רבא אמר הוי ידים ע"ש עוד משום דהוי כמדבר עמה על עסקי קידושין כו' וה"נ הי' מדבר עמה ששאל לה כדלעיל ע"ש והיינו משום ששאל לה תרצי להתקדש בו אבל אם לא דיברו בתחלה מעסקי קידושין זה שאמר הרי זה לקידושיך לא הוי כמדבר על עסקי קידושין ועמ"ש בס"ק ח'. והנה לדברי הש"ג דה"ל כמדבר עמה על עסקי קידושין במה שאומר הרי זה לקידושיך. לכאורה תיקשי דא"כ באומר הרי את מקודשת דקרי לה ידים שאין מוכיחות ומשמע דהכוונה יותר שקידש לעצמו אלא שאינו מוכיח מדיבורו כל כך וא"כ תיפוק לי' דלהוי כמדבר עמה על עסקי קידושין. ונראה דהתם באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי אי נימא לא הוו ידים א"כ מגרע באמירה זו דהרי את מקודשת סתם אינו משמע לעצמו אלא לאחר וכיוצא בזה כתב הרשב"א בחידושיו לקידושין דף נ"א ז"ל מכאן דקדק ר"ת למי ששידך א' מבנותיו וא"ל בתך סתם מסתמא המשודכת קאמ' כו' ומיהו י"ל שאינו דומה לנדון שלפנינו דהתם בשקידש כל א' שלו ועכשיו נסתפקו ולפיכך אומר כיון שעסוקין בגדולה לגדול כו' אבל כאן שאמר סתם בתך מקודשת לי דלמא לאחרת נתכוונו ואפי' תאמר לזו נתכוונו שמא אין הולכין אחר כוונתם אלא אחר לשונם עכ"ל ומוכח דכל שהלשון הוא נגד הכוונה אין הולכין אחר הכוונה וה"נ הרי את מקודשת ולא אמר לי משמע לאחר ומש"ה אין הולכין אחר הכוונה אי נימא דהוי יד שאינו מוכיח אבל זה לקידושיך דהלשון אינו סותר הכוונה מש"ה מהני מצד הכוונה ודו"ק:

(יד) הוי כאומר לי. כתב מוהרי"ט בחידושיו ז"ל ויש להביא ראי' שכל שהלשון אינו מוכיח אעפ"י שיש הוכחה מדבר אחר לא מיקרי ידים מוכיחות מדמאמרין פ"ק דנדרים כנדרי רשעי' נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומפרש רש"י ז"ל דכולהו בהדי הדדי הוי כיון דאמר על הככר הריני עלי הימנו פו' הריני נזיר עלי קרבן הימנו שבועה ופריך בגמרא הימנו דלמא דאכלי' קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכלי' שהרי אסרו עליו אלא כיון שזה הלשון דהימנו לא מוכח בעצמו לא הוי יד אעפ"י שדבר אחר מוכיח עליו ולא דמי לנזיר עובר לפניו דאהא לשון קצר כו' והר"ן ז"ל בראש הפרק כתב כיוצא בזה אהא דאמר ודין כו' ע"ש וכ"כ בתשובותיו שם סי' קל"ח באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי והיא משודכת לו דלא מהני במה שהיא משודכת כיון שהלשון אינו מוכיח אעפ"י שיש הוכחה מדבר אחר ע"ש. והנה המעיין שם ברש"י יראה דאין ראי' כלל לדבריו דפי' רש"י שם קאמר על הככר הריני נזיר אם אוכל הככר ועלי קרבן נמי הוא כה"ג שנדר להביא קרבן אם יאכל הככר והימנו הוא שבוע' על הככר ע"ש וכיון דלא נדר הככר בקרבן שפיר פריך דלמא הימנו דאכלי' קאמ' וכן משמע מלשון רש"י שם דף ט' כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן וכתב רש"י ז"ל אבל אמר כנדבותם של כשרים ואכלו חייב בנזיר ובקרבן אבל בשבועה אין נשבעין ע"ש ומבואר דלא נדר על הככר בקרבן דכשרים אין נודרים ונשבעין על הככר גופה אלא שנדר בנזיר ובקרבן אם יאכל הככר יביא קרבן וזה פשוט. ועוד דאי נימא דנדר בקרבן על הככר גופי' א"כ תו לא מצי חיילא שבועה על הככר דאין שבועות חלין על נדרים וכדאי' בירוש' הובא בנדרים בר"ן דף י"ח א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר הנדרים חלין על האיסורין וע"ש ומבואר דשבועה לא חייל על נדר אלא ודאי הנדר בקרבן לא על הככר קאמר אלא שיביא קרבן אם יאכל וכמ"ש. מיהו התם שהזכיר נדר ואח"כ שבועה היינו אחר כדי דיבור אבל בבת אחת שפיר חייל נדר ושבועה. אלא דקושטא דמילתא רש"י מפרש נדר בקרבן אם יאכל יביא קרבן וכמ"ש וכן הוא בפי' הרב ברטנורה במשנ' נדרים שם. ומ"ש מוהרי"ט ראי' מהר"ן בראש הפרק דכתב כיוצא בזה. הנה בר"ן כתב דף ו' שם ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכתב עלה הר"ן ז"ל הרשב"א שבש לשון זה ואמר דלא דייק דרבא לא קאמר דלא לבעו רבנן ידי' מוכיחות אלא דקסברי דהנך ידים בגט מוכיחות נינהו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולי אתי שפיר דודאי הידים בעצמן אינו מוכיחות שיהא הוא מגרשה אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום שאין אדם מגרש אשת חבירו עכ"ל וא"כ משמע להיפך דאפי' היכא שאין הלשון מוכי' אלא שהענין מוכיח מצד עצמו משום דאין אדם מגרש את חבירו נמי מהני ואם כן במשודכת נמי אם הענין מוכיח מצד עצמו לפי שהיא משודכת ראוי לומר דמהני. ואם כי יש לחלק דגבי גירושין הענין מוכיח מצד עצמו דאין אדם מגרש את אשת חבירו ובמשודכת אין זה מוכיח מצד עצמו דלאו כולי עלמא ידעי שהיא משודכת אכתי תיקשי גבי הימנו דלמא דאכילנא קאמ' דהת' אומר בבת אחת קרבן ושבועה ומוכיח מצד עצמו דידעי שאסר בקרבן ותו לא קאמר דאכלינ' ולכן נרא' כמו שכתבתי דקרבן היינו שיביא קרבן ובמשודכת עמ"ש סק"י:

(טו) כאומר לי כתב בח"מ מפשט לשון זה משמע דהוי קידושין גמורין אבל המעיין בריב"ש סי' רס"ו יראה דלא הוי רק ספק קידושין עכ"ל וכ"כ ב"ש וכבר כתב מוהרשד"ם סי' ג' דדעת הריב"ש הוא דהוי קידושין גמורין ומ"ש בסוף דבריו דאפי' תימא דהוי יד מכל מקום הוי יד מוכיח וצריכה גט מספק אינו אלא למי שירצה לחלוק אבל לדידי' הוי דיבור שלם ע"ש וכ"כ בסי' ל"ז ע"ש:

(טז) אבל אמר הן קידושין כתב בח"מ ז"ל בב"י מביא גוף התשובה וכו' מכל מקום מאחר דאמרינן בגמ' דלשון קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש וא"כ כשם דבהקדש אין חילוק בין אם אמר ככר זה הקדש כדאי' בגמ' והובא בתו' ורא"ש או יהי' הקדש כך בקידושין אין חילוק בין אם אמר תכשיטין אלו קידושין יהי' לך או קידושין הן לך ממני ע"ש וכ"כ ב"ש:

ואיני מבין הדמיון דבככר זה הקדש חייל קדוש' על גוף הככר אבל חפצים שמקדש בהן האשה אין בחפצים שום קדושה ואין ההקדש דאסר לה אכ"ע אלא על האשה:

(יז) נתנה היא לו כסף. וכתב ב"ש אפי' מדברים