אבני מילואים על השולחן ערוך - א מב

לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה ובעל ולא קידש לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפי' אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בהו חתנות דהוי ס"ד דתיהוי כגיורת דכשירה בישראל תדע דהא קרא בין בגירותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מלתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאין לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה"ה בגירותן שאינו לוקה משום קידושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתי' ממזרת ונתינה לישראל בכל הלוקין ולא שנינין בהו הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משו' דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן וכו' והרי זה מבואר יפה וזו שטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ובע"ז דף ל"ז בנותיהן דאוריית' דכתי' לא תתחתן בם דאוריית' שבעה אומו' ואתו אינהו וגזור אפי' שאר אומו' ולרשב"י דאמר כי יסיר כו' לרבו' כל המסירות מא"ל אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו וגזור אפי' דרך זנות ומשמע דבעל אינו לוקה אלא דרך חתנות נראה דהיינו לרשב"י דמרבה כל המסירות ולדידי' לא קאי לא תתחתן בגירותן דא"כ היו כל הגרים אסורים ולרשב"י ע"כ לא תתחתן אינו אלא בגיותן ועמ"ש סק"א וא"כ בעל אינו לוקה אלא דרך אישות וחתנו' אבל לחכמים דלא מרבי שאר אומות וקאי לא תתחתן בגירותן א"כ פירושא דקרא שלא לבעול אותה אפי' היכא דאית בהו חתנות דהיינו אחר גירותן וכמ"ש הריטב"א:

ובחידושי פני יושוע ר"פ אלו נערות כתב בפשיטות דבגירותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עלי' דרך אישות וע"ש ז"ל משום דבע"ז מסיק הש"ס דאפי' בגיותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עלי' דרך אישות משא"כ כשבא עלי' דרך זנות לא שייך לאו דלא תתחתן וא"כ מכ"ש דבגירותן שייך לחלק בכך ע"ש:

ולפנינו שטת הריטב"א דלא תתחתן אינה אזהרה אלא שלא לבעול אותה אפי' אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות אלא דאי נימא דלא תתחתן מיירי בגיותן א"כ ע"כ לא תתחתן היינו דרך אישות אבל אי נימא דמיירי בגירותן פירוש' דקר' שלא לבעול אותה אפי' אחר שנתגיירה שהיא בת חתנות וכמ"ש:

מיהו כבר כתב הריטב"א בחידושיו לקידושין דף ס"ח ז"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירין אין להקשות א"כ יהא אסור להתחתן בשאר אומות אפי' בגירותן דהא קרא דלעיל לא תתחתן בגירותן הוא ואיכא למימר דלא תתחתן כלל הוא בין בגיות בין בגירות דבשבעה אומות אסר רחמנא חתנות אפי' בגירותן אבל קרא דכי יסיר דאתי לרבות שאר אומות לא מיירי אלא בגיותן דאלו בגירותן שרי וכ"ת מאי פסקא דאגיותן בלחוד קאי הא לא קשיא דכיון דנתגיירו פשיטא מלתא דשוב אין מסירין ובגיותן משמע כי יסיר עכ"ל ע"ש:

ולפ"ז שוב ליכ' לתרוצי כמ"ש דלרשב"י הוא דבעי דרך חתנות כיון דמיירי בגיותן ע"כ לרשב"י דאל"כ היכי שרי כל הגרי' משא"כ לרבנן וכמ"ש לעיל דהא גם לרשב"י קרא דכי יסיר אינו אלא בגיותן וא"כ היכי קאמר אלא דאורייתא אישות דרך חתנות כיון דכי יסיר לא מיירי כלל דרך חתנות:

ולכן נראה מזה כדעת הרמב"ם דלא תתחתן בגיותן וא"כ לא תתחתן וכי יסיר מיירי הכל בגיותן ושפיר קאמר מדאורייתא דרך חתנות וכיון דסתמא דש"ס אמרו מדאורייתא דרך חתנות לכן פסק הרמב"ם כלישנא קמא דרבא דמיירי הכל בגיותן וזה ראי' ברורה לדברי הרמב"ם ודו"ק:

והדרישה והב"ח וב"ש שכתבו בפשיטות דלא לקי בגירותן כי אם דרך קידושין וגם דלוקה על קידושין גרידא לא הי' לפניהם דברי הריטב"א בשם הרמב"ן הנ"ל:

אמנם מצאתי כדבריהם בס' יראים סי' ר"א ז"ל כי מתגיירי אית להו חתנות דמשעת קידושין קאי בלאו על ז' אומות שנתגיירו דמשעת קידושין קרינן בי' לא תתחתן אבל בגיותן לא עבר עליי' עד שיבעול דהא לאו בני קידושין נינהו עכ"ל והרי זה כדבריהם:

(ג) חייב עלי' מדרבנן כתב הב"ש ז"ל ואם יש לה בעל איכא איסורא דאורייתא היינו עשה ודבק באשתו תו' קידושין דף כ"א עכ"ל. ובתו' סנהדרין דף נ"ב ד"ה פרט לאשת אחרים ז"ל והיינו עכו"ם וקמ"ל דאין אישות לעכו"ם אע"ג דאין מיתה ואזהרה איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למשרי יפ"ת דדרשינן ספ"ק דקידושין אשת אפי' אשת איש עכ"ל:

והרמב"ם פ"ח מה"ל מלכים ז"ל אין אשת יפ"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין אשת איש שאין אישו' לגוי ע"ש ומשמע דס"ל דאין אישות לגוי כלל וכ"כ הרשב"א בחידושיו דף כ"א דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא ולדעת הרמב"ם והרשב"א הך עשה דודבק באשתו אינו אלא לבני נח אבל לישראל ליתי' להאי עשה ואימע' מדכתיב איש אשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת אחרים וכמ"ש רש"י בסנהדרין דף נ"ג ז"ל לאשת אחרים אשמעינן דאין קידושין לעכו"ם ומהכא תיפוק לי' בכל דוכתי:

וראיתי בס' שער המלך הקש' לדע' הרמב"ם דליכ' עשה דודבק באשתו גבי ישראל רק בבני נח מהא דמקשה בסנהדרין דף נ"ט בהא דאמרו ליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור ופריך והרי יפ"ת דלישראל מותר כו' ומשני התם משום דלאו בני כיבוש נינהו והשתא אם אית' דלישראל בגוי מות' אפי' באש' איש אכתי תיקשי הרי אשת איש גוי' דלבני נח אסור' ולישרא' שרי וליכא למימר כיון דלישראל נמי אסור באשת איש ישראל לא חשיבא כי האי מי איכא מידי כו' כיון דלישראל במינן אסורין דא"כ מאי פריך מיפ"ת הא יפ"ת נמי ישראל בישראל אסור ע"ש. וכבר הקשה קושיא זו בחידושי הר"ן ע"ש. ונראה ליישב לפי מ"ש בחידושי הר"ן שם דאעפ"י שהישראל אינו חייב באשת איש גוי' שגזירת הכתוב לפטור את הישראל משום דכתיב אשת רעהו אבל בבן נח לא נאמר רעהו אבל היא חייבת כמו אם נבעלה לבן נח ע"ש וכיון דהיא חייבת אסור נמי לישראל הביאה משום לפני עור לא תתן מכשול וכהאי דאמרו מנין שלא יושיט אבר מן החי לבן נח משום דכתיב לפני עור לא תתן מכשול וא"כ נהי דאיסור עשה דודבק באשתו ליכא בישראל אבל כיון דאיהי מוזהרת עובר הבא עלי' משום לפני עור דהוא איסור דאורייתא ותו לא הוי מי איכא מידי כיון דלישראל נמי אסור משום לפני עור ומשום איסורא דספי לה לגוי'. ובזה ניחא הא דאמרו בגמ' גבי יפ"ת אשת אפי' אשת איש. ומה נ"מ באש' איש כיון דלישראל ליכא הך עשה דודבק באשתו ולפי מ"ש כיון דלדידי' הוי איסור לדידי' נמי אסור משום לפני עור ומש"ה מרבי אפילו אשת איש ועמ"ש סק"א

סעיף ב (ד) הרי עונשו מפורש בדברי הקב' כתב בח"מ ז"ל משמ' דעונש דקרא לא קאי רק על דבר שהוא אסור מן התורה כגון דרך אישות או פרהסיא אבל לא בצנעא ולשון כי חלל יהודה משמע ג"כ פרהסיא. וב"ש כתב בשם דרישה וב"ח אפי' בעל בצנעא מכל מקום כיון דלא קיבל דינו אז עונשו מפורש בקבלה ע"ש. ובחידושי הר"ן פרק הנשרפין דף פ"ב ז"ל ב"ד של חשמונאי גזרו הבא על הכותית משום נשג"א וא"ת והרי אמרו קנאין פוגעין בו והיא הלכה למשה מסיני וכיון שכן למאי איצטריך ב"ד של חשמונאי ובפרק אין מעמידין אמרינן שאין קנאין פוגעין אלא בפרהסיא ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם הי' הכרת אף בצנעא למה הוצרכו ב"ד של חשמונאי לגזור על הכותית הרי יש בו כרת אלא שמכל מקום יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת מפני חילול השם וחילול ליתי' אלא בפרהסיא או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עונשין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של חשמונאי שיהי' מלקין אותו ד' מלקיו' משום נשג"א כדי להרחיק את אדם מן העבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדין בעצמם בשביל כרת המסור לשמים ובשביל המלקות יתרחק מן האיסור ומעתה אפי' בפרהסיא הועילה גזירתם כשלא פגעו בו קנאין ומאי דאמרינן בע"ז שלא היתה גזירתם אלא בצנעא כו' דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו אלא עיקר גזירתם היתה בצנעא וה"ה בפרהסיא היכא דלא הוי בי' קנאי עכ"ל. ולפי"ז איסור כותית מן התורה אפי' בצנעא כיון דהיא הלכה למשה מסיני שיהא קנאין פוגעין ואין חילוק בין צנעא לפרהסיא וכמו כן עונש כרת האמור' בקבלה ג"כ אפי' בצנעא וב"ד של חשמונאי למלקות הוא דגזור וכמ"ש הר"ן ועמ"ש בסי' ז' ס"ק י"א

סעי' ג' (ה') שפחה שהוטבלה לשום עבדות אסורה לבן חורין ושטת הרמב"ם דאינו אלא מדרבנן ומכין אותו מכות מרדות וס"ל דאזהרה דלא יהי' קדשה קאי על הבא על הפנוי' ומש"ה ס"ל הבא על קדשה בת ישראל לוקין כ"כ הרב המגיד ותרגום אונקלוס מפרש לאו דלא תהי' קדשה קאי על שפחה. וכתב ב"ש ז"ל מיהו יש להביא ראי' לדעת התרגום מש"ס פ' החולץ דאמר שם נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אפי' למ"ד אין ממזר בחייבי לאוין נכרי ועבד שאני ש"מ למ"ד יש ממזר בחייבי לאוין שפיר דהולד ממזר ולא מצינו שום לאו רק לא יהי' קדש ולא תהי' קדשה עכ"ל. ובתו' יבמות דף ט"ז ד"ה קסבר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ז"ל וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו אלא מכותי