אבני מילואים על השולחן ערוך - א מ

שלא גמרו קידושי הראשון אפי' מדרבנן תופסין קידושי שניה' והט"ז הביא ראיה ממ"ש בסי' מ"ד אם קידש חייבי לאוין הרי הם קידושין גמורים משמע דאין תופסין עוד בה קידושין של אחר מיהו ע"כ תופסין קידושי של אחר דאל"כ סותר למ"ש בספרו ב"י בסי' מ"ב הנ"ל עכ"ל. ולפנינו בד"מ כמ"ש בח"מ ז"ל ול"נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאין בני קידושין ר"ל שאין קידושין תופסין בהם כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקידשה צריכ' ממנו גט הרי לך שאינן בני קידושין כמו נשים אחרות כנ"ל ליישב דברי רבינו אבל צ"ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש איסור דרבנן ובא אחר וקידשה אם צריכ' גט מן השני מאחר דאין קידושין דאורייתא אפשר דלא החמירו בו רבנן וצ"ע דהא אפי' בחייבי לאוין קידושין תופסין ולא מצינו דאם קידשה אחר דצריכה הגט משני כ"ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ"ע עכ"ל. ומדברי ב"ש נראה שלא הי' לפניו בד"מ מ"ש אבל צ"ע. ובעיקר הדין נראה דודאי גם בחייבי לאוין אין קידושין שני כלום כיון דכבר תפסי קידושין ראשון וכ"ש קידושי שניו' מד"ס דתפסי קידושי ראשון ותו אין תופסין קידושי שני ומ"ש ב"ש דע"כ תפסי קידושי אחר דאל"כ סותר למ"ש בספרו ב"י בסי' מ"ב הנ"ל. נראה דוקא בקידש לפני פסולי עדו' דרבנן דהרי מדרבנן קידושי הראשון פסולי' ולהכי מדרבנן תפסי קידושי שני אבל באיסורי דרבנן כמו שניות מדברי סופרים קידושיו תופסין אפי' מדרבנן דהא לא עשאו חכמים את השניות כמו עריות ודוקא חייבי כריתות ב"ד הוא דלא תפסי אבל כל שאינו מחייבי כריתות קידושי תפסי וא"כ שניות מד"ס אפי' מדרבנן קידושיו קידושין אבל פסולי עדות מדבריהם הרי מדרבנן ה"ל כמקדש בלא עדים מש"ה תפסי קידושי שני ודעת הרי"ף הובא בב"י סי' מ"ב במקדש לפני פסולי עדות דרבנן דלא הוי קידושין כלל ומשום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ע"ש. ואלו בקידש ערוה דרבנן לא פליג הרי"ף ומשום דבזה לא שייך כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דגם לדעת חכמים הוי קידושין דלא גרע מחייבי לאוין וכיון דאינו מחייבי כריתו' וחייבי מיתו' ב"ד קידושין תופסין אלא במקדש לפני פסולי עדות דרבנן בזה הוא דלא הוי קידושין מדרבנן שפסלו עדותן וה"ל כמקדש בלא עדים. ולפ"ז נראה דוקא בקידש לפני פסולי עדות דרבנן ואח"כ קידש בפני עדי' כשרי' בזה הוא דאי' למימר דתפסי קידושי שני כיון דמדרבנן קידושי ראשון הוי כמקדש בלא עדים אבל אם קידש השני ג"כ לפני פסולי עדות דרבנן נרא' דממ"נ לא הוי קידושי שני כלום דאי אזלת בתר דאורייתא א"כ קידושי ראשון תפסי ולא תפסי קידושין של שני ואי אזלת בתר דבריהם א"כ קידושי שני נמי מדבריהם לאו קידושין. אלא דב"י בסי' מ"ב כתב בשם מ"כ על מעשה שהי' באשה שנתקדשה לראובן בפני עדים שהם קרובים ואח"כ הלכה ונתקדשה לשמעון בפני עדי קרובים ופסקו החכמי' שאלו ואלו אינם קידושין והתירוה לעלמא והלכה ונשאת לאחר ואח"כ עמד א' וערער על הוראת החכמים לפי שהקרובי' היו ע"י אישו' והם פסולי עדו' דרבנן וצריכה גט והקידושין שניהם שניים חלים אעפ"י שהעדים היו קרובים כיון שהקידושין הראשונים לא היו בעדים כשרים והחכמים דחו דבריו והסכים הר' יהודה בן הרא"ש על ידם מפני שרבים חולקין עליו וסוברים שקורבת אישות הוא מן התורה ועוד שהרי"ף כתב בתשובה שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושיו עכ"ל ול"נ לסמוך על זה היכא דכבר נשאת אבל אם לא נשאת עדיין הדין עם החולק להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וטעמא לא ידענא דהא כיון דקידושי שניים ג"כ היו בפני קרובי דרבנן א"כ ממ"נ לא תפסי קידושי שניים וכמ"ש וצ"ע

סי' ט"ז סעי' א (א) שבעל כותית דרך אישות והוא דעת הרמב"ם וס"ל כלישנא קמא דרבא דלא תתחתן בגיותן וגם פסק כר' שמעון דכל האומות בכלל:

וכתב הב"י ז"ל הרמב"ם פסק בהא כר' שמעון דאמרינן ס"פ האומר דף ס"ח נכרית דולדה כמוה מנ"ל א"ר יוחנן משום רשב"י דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי כו' ההוא בשבעה אומות כתיב שאר אומות מנ"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אלא לרבנן מ"ט כו' ומדחזינן דסתמא דתלמודא כר"ש אלמא הלכת' כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא והא דאמרינן בפ' הערל דף ע' בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אי' להו חתנות אליבי' דרבנן קאמר אבל לר"ש הוי איפכא דלא תתחתן אלא בגיותן דוקא ואפי' תימא דאליבי' דכ"ע אמר הכי לא קי"ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס"ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא משום דסוגיין דתלמודא סבר הכי דבקידושין ס"פ האומר קאמר נכרית דולדה כמוה מנ"ל אמר קרא לא תתחתן ע"ש. וכבר כתבו בתו' שם ד"ה אמר קרא לא תתחתן דמסיפה דקרא דריש דכתיב בתך לא תתן לבנו ע"ש:

ונראה כיון דהרמב"ם פסק כר' שמעון דס"ל כי יסיר לרבות כל המסירין ואי נימא דלא תתחתן קאי בגירותן תו לא מצינו למימר לרבות כל המסירין דא"כ לא משכחת גר שראוי לבא בישראל. ולשטת תו' צריך לומר דלא תתחתן לא קאי אלא על שבע' אומו' ובגירותן וסיפ' דקר' בתך לא תתן לבנו דזה מיירי בגיותן ובזה הוא דרבי לר"ש כל המסירין והרמב"ם ס"ל דכולהו קראי מיירי בחד גווני ולא תתחתן ובתך לא תתן לבנו מיירי בגיותן ושפיר מתרבי כל המסירין:

ובשער המלך ז"ל פ' האומר דף ס"ח דאמרינן התם הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא ופי' רש"י ז"ל וה"נ דריש טעמא דחיתון משום כי יסיר ולא איצטרך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר"ן ז"ל פי' בפי' ההלכות הסוגיא באופן אחר וכ' ז"ל דדריש טעמא דקרא כו' וה"נ דריש טעמא דקרא דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמור מיני' כל המסירין מאחרי המקום עכ"ל ומוהר"ש יפה פ' בראשית הקשה על רש"י ז"ל אמאי לא פי' כפי' הר"ן דמשמ' הכי ריהט' דסוגיא טפי וע"ש בזה פלפול ארוך:

ונראה דהתם בסוגיא פ' האומ' ולדה כמותה מנלן כו' דאמר קרא כי יסי' את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה ע"ש. ופי' רש"י ואין בנך הבא מכותית קרוי בנך מרלא כתיב נמי כי תסיר את בנך וע"ש דמפרש להאי בנך דהיינו בן בתך וכיון דפירושא דקרא כי יסיר את בנך היינו בן בתך ומשו' דבתר אימי' שדינן לי' וה"ל ישראל גמו' והוא יסור אותי ולא קאי על בתו לא תקח לבנך דבזה ליכא טעמא דהסרה וא"כ מנ"ל נכרית בשאר אומות לזה הוכרח רש"י לפרש דמיתורא קא דריש לרבות שאר המסירים ובזה אתרבי נמי נכרית דאיכא הסרה בשעה ראשונה וכמ"ש הר"ן ס"פ האומר ז"ל מדלא כתיב כי תסיר את בנך דמשמע נמי דקפיד נמי בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך אלמא בן הכותי אינו קרוי בנך אלא בנה והלכך בנה ליכא משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שכותי גמו' הוא עכ"ל וע"ש. וזאת ההסרה אינו נכתב בקרא וגבי נכרית ליכא טעמא דקרא כיון דלא כתיב בתורה רק כי יסיר את בנך ומש"ה הוכרח לפרש מיתורא דקרא לרבות כל המסירון ובזה אתרבי נמי נכרית אע"ג דאין בזה משום הסרת בנו דהולד כמותה אית בי' משום הסרה דהיינו הסרת זרעו משעה ראשונה וכמ"ש הר"ן דזה לא נכתב בקרא:

ובשער המלך שם כתב שהכריחו לרש"י לפרש כן מכח ההיא דאמרו פרק המקבל דף קט"ו דהיכא דמפרש טעמא דקרא אפי' ר"י מודה דדריש טעמא דקרא וא"כ מאי פריך הכא בגמרא הניחא לר"ש אלא לרבנן כו' הא אפי' רבנן מודי הכא דדרשינן טעמ' דקרא ואדרבה על הר"ן יש לתמוה מה יענה לקושיא זו ע"ש ולפי מ"ש בשטת רש"י ניחא נמי דפריך הניחא לר"ש ומשום דאע"ג דמפרש טעמא בקרא אינו אלא בבתך לא תתן לבנו אבל בבתו לא תקח לבנך ליכא טעמא בקרא ומשום דבנכרית ליכא משום הסרה דבבנו ובתו גופיי' ליכא משום הסרה וכמ"ש בחידושי ריטב"א דבנו ובתו שגדלו בתורה ובמצות קשים הם לפרוש ואינן ניסתין וליכא למיח' אלא לקטנים ע"ש וא"כ שפיר מקשי נכרית מנלן הניחא לר"ש דס"ל היכא דאית יתורא ילפינן לרבות כל המסירין ואתרבי נמי נכרית בשאר אומות ומשום הסתת זרעו בשעת מעשה אבל לרבנן מאי אי' למימר:

ובזה ניחא ליישב קושיות תו' ביבמות דף ט"ז ד"ה קסבר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ז"ל וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו אלא מכותי אמאי הוי ממזר ב"ד של שם גזרו ומדאוריית' ביאת היתר הוא ע"ש ולפי מ"ש דבנכרי ועבד הבא על בת ישראל גם לרבנן דלא דרשו טעמא דקרא מודו רבנן היכא דמפורש טעמא ומש"ה בבתך לא תתן לבנו דמפורש טעמא בקרא משום כי יסיר את בנך והוא בן בתך דהוי כבנך א"כ ה"ה שאר אומות המסירין אבל נכרית דלא מפורש טעמא בקרא דהא אינו מפורש רק כי יסיר את בנך ובנכרית לא שייך כי יסיר את בנך כיון דה"ל כותי גמור ומש"ה בנכרית אינו