אבני מילואים על השולחן ערוך - א כה

אלא לאחר שנפדית ובעלה ישראל והשיר בתולי' וזאת ראי' ששמרה בתולי' ביד שבאי ולשלא כדרכה לא חיישינן שאין דרך שבאי להניח בעילת בתולה כדרכה ולבעול שלא כדרכה וכ"ש דבשבוי' הקילו וא"כ אם הוא כהן מטעם שבוי' אינה אסורה עליו עכ"ל: ומ"ש בתשובה הנז' ואפי' יש עדים שנשבית נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמא' וכ"ש שהרי העידו שלא נבעל' כו' ובעל' ישראל והשיר בתולי' כו' ולכאורה משמע דתרי טעמי נקט חדא שנאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמא' ועוד שהרי בעלה ישראל והשיר בתולי' וזה ודאי דהיכא דיש עדים שנשבית אינה נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמאתי עד שתבי' עדים בפני ב"ד אלא דעיקר טעמי' דהיינו עידי' אתה במה ששמרה בתולי'. ומבואר דהרשב"ץ מיקל בזה וראוי לסמוך עליו

סעי' ו' (ב) או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה. כתב הרד"ך בית ח' אעפ"י שבעלה ידע שהיתה שבוי' קודם שנשאה מאחר שלא הי' הדבר ידוע לב"ד בעדי' מותרת לי דמכל מקום יש לה מגו שהיתה נשאת לאחר עכ"ל. ונדעתי תליא במחלוקת בעלי תו' רשב"א ור"י בפ' חזקת דף ל' ז"ל ובעובדא דידן אי הוי מייתי מחזיק סהדי דדר בי' חד יומא נראה להרשב"א דהוי לאוקמי ארעא בידי' אע"ג דליכא מגו מכל מקום טענינן ללוק' שהי' המוכ' נאמן לומ' זבינתי' מינך במגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעול' וכה"ג מצינו בסוף המוכר גבי מפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ואור"י דלא דמי דהכא אם הי' המוכר רוצה לזכות בטענה זו דלא הי' שלך מעולם לא הי' הלוקח מעכבו שהרי יודע הוא שהיתה שלו עכ"ל. וא"כ ה"ה הכא בנ"ד לדע' ר"י אין זה שיוד' שהית' שבוי' מותר בה ואם היא נאמנת לכהן אחר אבל לזה שיודע שהיתה שבוי' אינה נאמנת במגו ולדעת הרשב"א כיון דאית לי' להמוכר מגו ויכול למוכרו לאחר רשאי גם לוקח זה שיודע שהית' שלו ללוקחו ומשום דלא איכפת לן אם זה אם לאחר א"כ כיון דליכ' עדי שבוי' ואית לה מגו ליש' לכהן אחר רשאי גם זה לישאנ' ועמ"ש בס' קצה"ח סי' קמ"ו ס"ק י"א. ואין להקשות דא"כ אפי' ביש עדים שנשבית יש לה מגו שהית' נשאת לישראל דכה"ג אמרו בפ' י"נ דף קל"ה באומר יש לי בנים דנאמן לפוטרה במגו דגרשתי ודעת רשב"ם דלכהן מיהת אסורה דלכהן ליכא מגו דגרשתי ודעת תו' שם דגם לכהן מותרת ע"ש והרי אמרינן מגו דאי בעי נשאת לישראל שריא גם לכהן. דהתם שאני כיון דאנו מאמינים שאינה זקוקה ליבם ע"י מגו דגרשתי' ע"י שהית' ניסת לישראל ומשום דלא איכפת לבעל אם נשאת לישראל או לכהן וכיון שנאמן להוציא' מידי זיקת יבם א"כ גם לכהן שריא וכמ"ש הרמב"ן שם דנאמן לגמרי ומשום דלא איכפת לי' לבעל אם אינ' נשא' לכהן והי' לו לגרש' כדי שלא תזקק ליב' ותנש' לישראל וע"כ אנו מאמינים שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענ' זו שטען מותרת אף לכהן ע"ש אבל הכא עיקר איסור אינו אלא לכהן ולא לישראל ולא שייך כיון דהותרה הותרה:

ומיהו נראה דאם התירוה ב"ד לינשא א"כ אע"ג דזה יודע שהיתה שבוי' אפ"ה ב"ד יכולין להתיר' כיון שלא הי' שני עדים שנשבית ונגד ע"א בשבוי' היא נאמנת לומר נשבתי וטהורה וכיון שהב"ד כדין התירו א"כ רשאי לישא גם לזה דהא אפי' באו אח"כ שני עדים לא תצא מהיתרה הראשון ואם לא התיר' הב"ד אלא שבעצמה נשאת לזה שיודע בזה תליא במחלוקת שבין הרשב"א והר"י וכמ"ש כיון שלא הי' היתר מב"ד לאיסור שבוי' ודוק:

סעיף ח (ג) האב שאמר נשבת בתי ופדיתי' בין שהיא גדולה פרק האמר דף ס"ד תנן קדשתי את בתי קדשתי' וגרשתי' כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן כו' נשבית ופדיתי' בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ובגמ' מ"ש ריש' ומ"ש סיפ' רישא בידו סיפ' לאו בידי' כו' והרי בידו להשיאה לממזר כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וראיתי בשעה"מ פי"ח מא"ב ז"ל ובמה שתירץ בגמ' כר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ראיתי למוהרי"ן לב בשטה כת"י ז"ל וכן בידו למוסרה לזנות כדי שתפסול משום דקא עבר בלאו דלא תחלל את בתך להזנות' הלכך לאו בידו הוא והא דקאמר בידו להשיא' לממזר ופי' רש"י ביד האב להשיאה לו בעבירה שנרא' שאעפ"י שהוא עובר בלאו שיכול להשיאה לו לא שהאב עובר כלל שהרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים אלא הממזר שהשיאה עובר בלאו עכ"ל. והן דברים תמוהין דהא דאמרינן לא הוזהרו כשרות היינו דוקא לפסולי כהונ' אבל שאר פסולי' שהאנשים הוזהרו מלישא אותן כגון ממזר וכיוצא אף נשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כו' והוא מבואר ביבמות פ' יש מותרות עכ"ל. ונראה דהא דהוזהרו נשים היינו אם הנשים בעצמן נישאו לפסולי קהל אבל הכא האב הוא שמקדשה ואין האב מוזהר בזה ואין האב עובר כלל במה שמקדש בתו לממזר ובתו ג"כ אינה באזהרה כיון דאביה הוא המקדשה לזה ולא הי' ומ"ש מוהרי"ן לב שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' בזה ודאי דברי שעה"מ נכונים דהיא ג"כ מוזהרת מיהו היינו היכא שהיא מתקדשת לממזר אבל הכא האב שמקדשה לממזר אין האב עובר בזה כלל. וזה ברור ובמשנה למלך עיינתי שכתב ז"ל דע"כ מאי דפריך בגמרא בידו להשיא' לממזר לממזר דאורייתא קאמר דאי לממזר דרבנן קאמ' והוי פסולה כמו שבוי' דהוי מדרבנן לדעת רבינו ז"ל א"כ מאי משני כר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הא אפי' לר' עקיבא לא אמר אלא בחייבי לאוין דאורייתא אבל ממזר דרבנן פשיטא ודאי דקידושין תופסין וע"ש שהקשה מזה להרמב"ם דס"ל שבוי' דרבנן. ובשעה"מ שם ז"ל אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דא"כ כי משני כר"ע דאמר כו' אמאי לא פריך תלמודא דאכתי בידו להשיאה לממזר דרבנן דקידושין תופסין ופסולה לכהונה ולתרומה ובשלמא לדעת הסוברים דשבוי' היא מדאורייתא כמו שנראה מדברי רש"י פ' הגוזל בהאי דנחיל של דבורים יש לומר דמש"ה לא פריך בידו להשיאה לממזר דרבנן דהא לא חשיב מגו דאיכ' למימר דהאב רוצה יותר לפוסלה מן התורה אכן לדעת רבינו קשה כו' ע"ש שהאריך:

ונראה דאין כח ביד האב למסור בתו לביאת פסולים ואע"ג דהאב זוכה בבתו בקידושי' בכסף ובשטר ובביא' היינו ביאת כשרים ולא ביאת פסולים דלפי מ"ש הראב"ד פי"ט מא"ב כל הנבעלת לביאת פסולים הרי היא זונה ע"ש. וה"ל בכלל לא תחלל את בתך להזנותה אלא דביד האב להשיאה לפסולים בקידושין וחופה דה"ל נשואה וכל שנשאת לפסולים אפילו לא נבעלה ונתארמלו או נתגרשו נפסלו מן הכהונה ומן התרומה וכדתנן ביבמות דף נ"ו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' נתארמלו או נתגרשו פסולות ע"ש וזה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בתשובת מוהר"א ששון סי' קע"ג דחופה לפסולות ולאא נבעלה אינו אלא מדרבנן ע"ש וז"ל והחמירו חכמים יותר לפי שקרובה לביאה ע"ש ועמ"ש בס"ק ח':

ויתיישב בזה מה שהקשה במשנה נמלך כיון דשבוי' אינו אלא מדרבנן מאי פריך בידו להשיא' לממזר דלמ' אינו רוצה לפוסלו אלא מדרבנן ושאם תאכל לא תלקה כו' דלפי מ"ש א"כ גם כשישיאנ' לממזר נמי אינו אלא פסול דרבנן דחופה לפסולות אינו אלא מדרבנן:

וניחא ליישב גם קושיות שעה"מ כי משני כר' עקיב' אמאי לא פריך דבידו להשיאה לממזר דרבנן דלפי מ"ש למוסרה לביאת פסולים אינו יכול האב דה"ל לא תחלל את בתך להזנותה ואפי' לפסולי דרבנן אינו יכול למוסרה כיון דזנות הוא מדרבנן אלא דבידו להשיאה בחופה וקידושין וכיון דאפי' בחופ' אינ' נפסלת אלא מדרבנן וכמ"ש מוהר"א ששון ומשום דקרובה יותר לביאת פסולים וביבמות שם דף נ"ח הני מילי משתמרת לביאת פסולי דאוריית' אבל דרבנן לא אכלה וכן פסק הרמב"ם פ"ז מתרומו' וא"כ בממזר דרבנן לא נפסלו בחופה וקידושין ודו"ק. ולשטת תו' דס"ל דבחייבי לאוין לא נעשית זונה ועמ"ש סי' ו' סק"ג נמי אינו רשאי למסר' לביאת פסולי' כיון דאסור להאכיל לקטן אפי' איסו' דרבנן וכמ"ש בש"ע א"ח סי' שמ"ג ע"ש והאב מצווה יותר אלא בחופה וקידושין יכול למוסרה דבזה אין הבת עושה איסור כיון דהיא אינה מתקדשת עצמה אלא האב הוא המקדשה לפסולין והאב נמי אינו עושה איסור וכמ"ש ומש"ה לא פריך אלא דבידו להשיאה לממזר ותפסול לתרומה ולכהונה ע"י חופה לפסולות וזה אינו אלא מדרבנן וכשישיאנה לממזר דרבנן לא מיפסלא ע"י חופה לפסולות וכמ"ש

סעיף י"א (ד) וי"א דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל שטת רש"י פ"ב דכתובות דף כ"ו משום שמא נתרצית באחת וכן פי' רש"י בע"ז ר"פ אין מעידין משום דמופקרת לזנות חיישינן שמא נתרצית באחת מהן ע"ש: והרשב"א בחידושיו הקשה משבוי' דמותרת לישראל ולא חיישינן שמא נתרצית באחת מן הביאות וכן אסתר לאחשורוש: ושטת תוס' דע"י נפשו' אסור' לישראל דחיישינן שמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה ע"ש וגם בזה הקשה הרשב"א דכיון דהוא ריצוי מחמת פחד מותרת לישראל ע"ש. ומשמע מדבריו דכל שאינה עושה איסור לשמי' אע"ג דמכוונ' למעול מעל באשה מותרת היא לבעלה וזה שלא