אבני מילואים על השולחן ערוך - א יט

חיוב ממון אם נאמן להפסיד ירושתו אינו נאמן להפסיד אמו שכר הנקתה שהנאמנות שהאמינו תור' אינו אלא על בנו כדי להפסידו או לפוסלו ולא לפסול אחרים ולהפסיד' וע"ש שהאריך. והנה מ"ש דהתם בפ' אלמנה אינו אלא לענין חשש ממזרות ומשמע מדבריו דוקא בחשש ממזרות דהוא משו' מעלת יוחסין דחמירא אבל לשאר דברים אין חוששין בש"ס שם מייתי רבא ראי' מהא דתנן ילדה תאכל בתרומה ואביי מוקי לה בחבושין בבית האסורין ותיפוק לי' דלא חיישינן אלא לחשש ממזרות ומה שפסק הרמב"ם פ"ח דתרומת דילדה תאכל בתרומה כמה נתחבטו בזה ליישב דברי הרמב"ם. ומ"ש כהן הבא על בת ישראל וילדה שהולד תאכל בתרומה בש"ס לא מיירי אלא מאשה עצמה שתאכל בתרומה ע"י ולדה ואולי כוונת הרשב"ץ וילדה שהולד מאכיל בתרומה וכהאי דש"ס. ומ"ש הרשב"ץ ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומ' שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאי' פ' החולץ המעיין שם פ' החולץ לא נשמע שם כלום מזה:

ובתוס' ורא"ש מבואר להדיא גבי אריס באומר שאין הולד ממנו שהוא ממזר ודאי ובתורת יכיר כר' יהודה וכ"כ שם בנ"י פ' אלמנה. וכן מבואר להדי' בתו' בהא דס"ל לר"י כשם שנאמן לומר זה בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו משו' דנאמן על השני והוא הקטן שהוא הבכור וא"כ הראשון אינו ממנו והוא ממזר ע"ש ומבואר דנאמן הוא לומר שאינו בנו. ואם אמנם ראיתי בשלטי גבורים ג"כ סברא זו ז"ל ואף כשהאמינ' תורה לאב לא האמינו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו משום איסור אחר שמא לא הכיר בה עד עתה אבל אם אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו אינו נאמן שעל בנו האמינו תורה ולא על שאינו בנו עכ"ל ע"ש פ' עשרה יוחסין איברא שהיא נגד כל הפוסקים שלפנינו תוס' ורא"ש שכתבו גבי ארוס שנאמן לומר שאינו בנו וכן מבוא' מדברי הרמב"ם פ"ד מנחלו' ז"ל אבל נאמן הוא על מי שהוחז' שהוא בנו לומר אינו בנו כו'. ורשב"ץ באותה תשוב' בתחלת' כתב ז"ל אקדים לך הקדמה ודאי שהתור' האמינו לאב לומר זה אינו בני כו' דממילא אם זה הקטן בכור הגדול אינו בנו ומכאן נלמד נאמנות האב לומר על איזה בן שיש לו שהוא אינו בנו וממזר הוא עכ"ל ומבואר מדבריו דס"ל ג"כ דאב נאמן לומר שאינו בנו ונראין דבריו סותרין זה את זה וצ"ע ועמ"ש בקצה"ח סי' רע"ז ס"ק א' ובפ' החולץ דף מ"ז מעשה בא' שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לי' ר"י כו' יש לך בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך ומי אמר ר"י הכי והתניא יכיר יכירנו מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן כו' כך נאמן לומ' בני זה בן גרוש' כו' והתם מיירי בבא על ישראלית וכמ"ש תו' שם ד"ה נאמן אתה אלא משום דקסבר ר' יהודה נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ אינו בנו כלל וא"כ מאי קושיא מהא דאמר ר"י נאמן אדם לומר על בנו שהוא ממזר התם אומר שהוא בנו ובן גרושה הוא והכא אומר שאינו בנו כלל דהא הולד כמותה ובש"ס שם אמר רבינא הכי קאמר יש לך בני בנים כו' ואינו נאמן לפסול בני בניך ע"ש והא אפי' הבנים אינו יכול לפסול כשאומר שאינו בנו ומזה ראי' דיכול לומר שאינו בנו ודוק

סעיף כ"ז (כ"א) והוי בנו ליורשו. והוא בנימוקי יוסף בפ' אלמנה כתב בתה"ד סי' שנ"ב פ"א היה שתוקי ולא היה לו זרע והי' לו בית ונטה למות וצוה במתנת שכ"מ לתת הבית לאמו וכשמת בא ראובן והחזיק בבית כדין מחזיק בנכסי הגר כחו של מי יפה של ראובן מחמת חזקה שהחזיק או של האם מחמת הצוואה של שכ"מ. תשובה יראה דחולקין הבית שוה בשוה כמו שאבא' ונרא' דהאי שתוקי דין גר ממש יש לו ולא מיבעיא היכא דבדקי לאימי' ולא ידעינן ממאן נתעברה דודאי אינו נוחל ומנחיל דלא ידע' אבוה מאן הוא אלא אפי' אמרה מפלוני נתעברתי מוכח בסוגיא פ"ק דכתובות דאע"ג דקי"ל כר' גמליאל וכאבא שאול פ' בתרא דקידושין דהיה קורא לשתוקי בדוקי והיכא דאמרה לכשר נבעלתי נאמנת על הולד אפילו ברוב פסולים היינו מטעם דאשה בודקת ומזנה כו' אבל לענין ירושה להאמינ' מפלוני נתעברתי וירש אותו פ' או ממשפחתו יורש אותו דהתם לא שייך טעמא דבודקת ומזנה ודאי לא מיהמנינן לה אא"כ מודה שממנו נתעברה דפריך התם אילימא דמשתקין אותו מנכסי אביו פשיטא מי ידעינן אבוה מנו כו' וכן מוכח בפ' אלמנ' לכ"ג באשר"י דמייתי הנך ג' גווני דפ' עשרה יוחסין דמפרש פלוגתא דרב ושמואל בארוס' שבא עלי' וגוונא מציעא דשתוקי דקאמ' שמואל היינו לענין ירושה ומשמע התם מדברי האשר"י דאפי' אי בדקינן לאש' ואמר' דמארוס' נתעבר' משתקין אותו מנכסיו כו' וא"כ אי אפשר שיהי' נוחל ומנחיל והרי הוא כגר גמור ובגר פליגי רבוותא אי מהני צוואת שכ"מ דידי' עכ"ל ע"ש ופסק הרמ"א כדבריו בח"מ סי' רנ"ו. ובקצה"ח שם סק"א תמהתי בדברי הת"ה דנהי דאינה נאמנת לומר מפ' נתעברתי לירש אותו ומשפחתו אבל בזה ודאי נאמנת לומר מכשר נבעלתי ומשום דחזקה בודקת ומזנה וכיון דנאמנ' לומר מישראל נתעבר' הרי הוא ישראל גמור ובישראל אע"ג דמשפחתו אינו ידוע לנו וכגון שבא מארץ רחוקה ודאי אי' במתנת שכ"מ כיון דאיתי' בירושה ואין לך אדם בישראל שאין לו גואלים אע"ג שאינם ידועים. וע"ש:

וכעת עוד אני תמה בדברי התה"ד במ"ש ראי' מדברי הרא"ש דהיכא דבדקינן לאשה ואמרה דמארוס נתעברה משתקין אותו מנכסיו כו' וז"ל הרא"ש אתמר הבא על ארוסתו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי הך פלוגתא מפרש לה בתלתא עניני בפ' בתרא דקידושין בלישנ' קמא מפרש רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת דס"ל ספיקן בודאן מותר כו' ועוד שם לשון אחר דקאמר לעולם לא תיפוך וממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל ושמואל אמר משתקין אותו מנכסיו ואע"ג דתפס ולעולם אסור בבת ישראל ומר אמר חדא ולא פליגי ובשלא בדקו את אמו מיירי שמואל דאי בדקו נאמנת לומר לכשר נבעלתי דשמואל פסק פ"ק דכתובות הלכה כר"ג דאמר נאמנת כו' ועוד שם לשון שלישי דמפרש מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו כו' ע"ש. וא"כ הך לישנא מציעא מיירי בלא בדיק' ומש"ה אסור בבת ישראל ומה"ט נמי משתקין אותו מנכסיו כיון דלא נבדקה ורוב פסולין אצלה בארוס אבל היכא דנבדקה אימי' ואומר' מארוס אע"ג דליתי' לארוס קמן מותר הולד בבת ישראל ומשום דחזקה בודקת ומזנה ולארוס נבעלה וממילא נמי יורש אותו. וכן מבואר להדיא בנימוקי יוסף ס"פ אלמנה לכ"ג דבפנוי' אינ' נאמנת לומר מפ' הכשר נבעל' ליורשו כיון לומר מכשר אחר נבעלה אבל בארוס היכא דבדקו לאימי' ומהימנא דלארוס נבעלה משום חזקה דבודקת וכיון דליכא כשר אחר אלא הארוס נאמנת גם ליורשו וע"ש. וא"כ ה"ה בפנוי' נהי דאינה נאמנ' לומר מפלוני הכשר כיון דיש לומר מכשר אחר נבעל' עכ"פ בזה נאמנת שהיא לכשר נבעלה והוא ישראל כיון דליכא כשר אחר כי אם ישראל א"כ ממילא ישראל הוא ויש לו יורשין אלא דלא ידעינן מאן נינהו והרי הוא בתורת מתנת שכ"מ. ועוד דמדברי תה"ד משמע דאפי' בארוס מחלק בין דין ירושה לדין ממזר וס"ל דוקא לענין להכשיר הולד נאמנת ולא לענין ירושה וא"כ לענין ירושה אמרינן דלאו מארוס הוא ואע"ג דליכא כשר אחר אלא הארוס אפי' הכי לא סמכינן על חזקה דבודק' אלא להכשי' הולד ולא לירושה. ומש"ה גם בפנוי' אמרינן דלאו מישראל נתעברה אלא מכותי אע"ג דליכא כשר אלא ישראל וכמ"ש אפ"ה לענין ירושה לא מהני חזק' דבודקת. אבל הרמ"א דפסק כאן גבי ארוס כדברי הנימוקי יוסף דבארוס מהימנא ליורשו כיון דליכא כשר אחר וסמכינן על חזקה דבודקת אפי' לירושה א"כ ודאי לכשר נבעלה וליכא כשר אחר כי אם ישראל והרי יש לו יורשין וכמ"ש וצ"ע. סעי' כ"ח (כ"ב) שכשם שהפקירה עצמה לארוס. פ"ק דכתובות י"ג האי ארוס וארוסתו דאתו לקמי' דרב יוסף היא אמרה מיני' והוא אמר אין מנאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג ובשטה מקובצת ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל חדא הא קא מודה ועוד הלכה כר"ג לאו אי קא מכח' לה קאמרינן דאי מכח' לה ברי וברי הוא ושוי' אנפשי' חד"א אלא הכי קאמר אפי' אי ליתי' קמן נמי מהימנא ויש אומרים היכא דאמר בודאי שבאתי עלי' אבל איני יודע אם הפקירה עצמה לאחר כמו שהפקירה עצמ' לי כך פי' הר"ר יוסף הלוי בן מיג"ש ז"ל ואיני מכיר בלשון הזה דכי מודה מי ידע בה דלא הפקירה עצמה לאחר וכי נעל דלת בפני' והא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא פ' אלמנה כו' אבל ללשנא קמא דאמרינן אע"ג דלא דיימא מעלמא ומשום דכי היכא דאפקרה נפשה לגבי ארוס כו' הודאה דארוס לאו כלום אלא דהתם אביי הוא דדחי לה ולא קיימא הכי א"נ לגבי ולד חיישינן אבל היא שריא לבעלה עכ"ל ובתו' ישינים כתבו הא דאמרינן חדא הא קא מודי דהיינו שמדה שבא עלי'