אבני מילואים על השולחן ערוך - א יח

של מוח וכן מפרה אדומה ודלמא התם היינו טעמא משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל בה כדקי"ל בי"ד סי' י"ג דהשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי ואפי' הפריס ע"ג קרקע אין טריפו' פוסל בה כו'. ואיך שיהי' לדאתן עלה לדברי תו' שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא נראה דמעולם לא כתבו תו' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב הוא דבפטר רחם תלי רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפות פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו דעובר ירך אימי' ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טריפות פוסל בה כדאי' התם וכיון שכן ודאי דחזקת אמו לא חשיבא חזקה ודאית דלמא טריפה היא או תתנבל אמו כנ"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוותה דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עכ"ל:

והנה מ"ש בשעה"מ להשיג משום דהא דכוי נמי דכוותה דשחיטת' אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה. המעיין בחולין דף ע"ה יראה מבואר דלאו מתור' שליל הוא דבהטיל' נפל הוא דפליגי ולאו משו' שחיטת אמו אתינן עלה וז"ל הגמרא שם הטילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ור"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב חי' ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרמו ר"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב חי' חדשי' גרמו ע"ש והיינו משום דס"ל לר"ש ב"ל דלא מיקרי שור עד דשלמו לו חדשים ע"ש וכיון דלריש לקיש אפי' הטילה נפל אין בו משום חלב אינו משום שחיטת אמו אלא משום דכל שלא הגיע לחדשים אינו קרוי שור וא"כ ודאי כל שלא הגיע לקדשי' אפי' תתנבל אמו או תטרף אין בו משום חלב לר"ל כל שלא הגיע לחדשים ומש"ה לריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה וכל חלב לרבות כוי וחצי שיעור הוי הכל מדרבנן דומיא דחצי שיעור ומשום דאית לי' חזקת היתר שלא הי' באיסור חלב קודם שהגיע לחדשי ובזה ניחא דלר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכל חלב לרבות חצי שיעור א"כ כוי נמי אסור מן התורה ומשום דלר' יוחנן הטילה נפל חלבו כחלב בהמה ולא בעינן חדשים ומש"ה לר' יוחנן כוי וחצי שיעור הכל איסור תור' ולריש לקיש דס"ל חצי שיעור מדרבנן כוי נמי מדרבנן דהא בהדדי תני לה אלא משום דלריש לקיש כוי אית לי' חזקה וכמ"ש ולר' יוחנן ליכא חזקה דלדידי' חלבו כחלב בהמה אלא דאוירא דחלב בעי דכל זמן שהוא במעי בהמה איסור מתלי תלי דאפשר להיות ניתר בשחיטת אמי' ומה שניתר ע"י שחיטת אמי' לא הוי חזקת היתר משום זה כמו בס' טריפ' כמ"ש בשעה"מ אבל לריש לקיש דאפי' הטילה נפל חלבו כחלב חי' ולאו משום שחיט' אמו הוא א"כ ודאי הוי חזקת היתר וסוגיא דכריתות אזלא אליבי' דר' יוחנן דס"ל הטילה נפל חלבו כחלב בהמה וליכא חזקת היתר ומש"ה בכוי חייב אשם תלוי וא"כ מוכח דספק אסור מן התורה דלר"י דקי"ל כוותיה דחצי שיעור אסור מן התורה א"כ כוי נמי אסור מן התורה:

ועיין בר"ן פ"ק דקידושין בהא דכתב הרי"ף גבי נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן וכתב עלה הר"ן דאפשר מדאורייתא שרי משום דאי' למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא ע"ש ומשמע דאפי' בספיקא דדינא מוקי לה בחזקתו הראשונה ועמ"ש בסי' כ"ד ס"ק י"ז ועיין משנה למלך פ"ז משכירות

סעיף כ"ו (י"ח) פנוי' שנתעברה וילדה. דיני' הללו נתבארו בקו' ש"ש ש"ב פ' י"ז ע"ש עד פ' כ"ד. (יט) שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר. כן פסק הרמב"ם פ"ג מה"ל יבום וכ"כ בש"ע סי' קנ"ו לענין יבום ע"ש. ומשמע אפילו לא דיימא מאחר. והקשו בח"מ וב"ש דברי הרמב"ם אהדדי דכתב בפ"ח מה"ל תרומות בישראלית שנתעברה מכהן דתאכל בתרומה ולא חיישינן שזינתה ג"כ עם אחרים. ומתרץ בח"מ דהכא משום שאומרת נגד החזקה דבודקת ומזנה ע"ש. וקשה דאם מהימנת לאותו פ' שמודה שנבעלה לו והוא הפסול הרי חזינן דלא בדקה ונבעלה לפסול לה ואי לא מהימנת ליה ומשום דהוא נגד חזקה דבודקת ומזנה א"כ למה לן דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחרים כיון דלא מהימן כלל. ולכן נרא' לפי מה שמבוא' אצלינו בקו' ש"ש ש"ב פי"ז ע"ש בטעמ' דנאמנ' לומר לכשר נבעלתי משום דאלים לי' לר"ג ברי אפי' בחד ספיקא וע"ש ומש"ה ניחא דעיברה מכהן תאכל בתרומה כיון דהיא יודעת בברי שלא נבעלה מאחר מהימנא וכמ"ש בש"ע סעיף כ"ח בארוסה שעיברה דאף עפ"י שבא עלי' ארוס כו' כשם שהפקירה כו' כך זינתה עם אחרים ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר ע"ש ועיברה מכהן שיודעת בעצמה שלא זינתה עם אחר מותרת אבל בהאי דיבום לפטור אשה אחרת לא מהני טענת ברי דיד' וכמו שמבואר שם דטענ' ברי לא מהני אלא לבע"ד עצמו וכהאי בכתובו' דף ע"ה ריש' מנה לי בידך סיפא מנה לאבא בידך ולא מהני טענת ברי דידה לגבי אבי' אלא לגבי עצמה שהיא הבע"ד ודו"ק. ובש"ס ס"פ אלמנה לכ"ג, דהוכיח רבא מהך דעיברה דתאכל בתרומה להאי דארוסה שעיבר' אע"ג דהתם דתאכל בתרומ' משום טענת ברי דידה אתינן עלה וכמ"ש. משום דהתם ס"ל לרב הולד ממזר ובפרק עשרה יוחסין דף ע"ה מוקי פלוגתא דרב ושמואל דרב סבר הולד ממזר ואסור בישראלית ושמואל סבר הולד שתוקי דסובר שמואל כר"ג דבודקין את אמו ושם להך לישנא לית לי' לרב דבודקין את אמו ולית לי' דר"ג וכמ"ש באשר"י ספ"ק אלמנה לכ"ג ע"ש וכיון דלא מהני לרב טענת ברי דידה א"כ בהך דעיברה מכהן אמאי תאכל בתרומה כיון דאיהי לא מיהמנא בטענת ברי דידה. אבל לדידן דקי"ל כר"ג ואיהי מהימנא בברי ה"ה בהך דעיברה תאכל בתרומה הוא משום ברי דידה. אלא דאכתי תיקשי לפי מ"ש בשמעתא ב' שם פי"ז דטענת ברי דידה לא מהני אלא לעצמה ולא לולדה ע"ש היטב א"כ היכי מייתי רבא ראי' מעיברה התם טענת ברי לעצמה שתאכל בתרומה ולולדה לא מהני טענת ברי דידה. וראיתי בשו"ת ח"צ סי' מ"ד שכתב בישוב דברי הרמב"ם פ"ח דתרומת ז"ל והנרא' לי בטעם הרמב"ם ז"ל דבתרומ' דחזקת הולד לצורך אמו כיון דעובר ירך אמו היא מהני לה חזקת הולד שבמעי' דמוקמינן לה בחזקת זה שבא עלי' להאכילה בתרומה לכשיולד אבל ביבום שבא לפטור אשתו הנשואה מכח ולד זה שנולד מן הזונה לא מהני חזקת ולד זה לפטור אשה אחרת כעין אותה שאמר רב אשי בהמדיר דף ע"ה רישא מנה לאבא בידך כו' לפי דרכינו למדנו דלהרמב"ם נמי בתר דידי' שדינן לי' לכל מילי דשייכי לגוף הולד או לאם מכח ההריון עכ"ל. ותמה אני דהא הך דינא דהרמב"ם פט"ו מא"ב גבי ארוס' שעיברה בבי' חמיו כשם שזינתה עם זה כו' דהך שייך לגוף הולד ומוכח דאפילו במידי דשייך לגוף הולד נמי לא שדינן בתר דידי'. והגאון ח"צ שם העלה בהך דמשודך הוד' מיני' לענין המתנ' כ"ד חודש וז"ל וא"כ בנ"ד שהוא לדבר הצריך לגוף הולד כבנו חשבינן לי' עכ"ל ומדברי הש"ע אלו שהמה דברי הרמב"ם הנזכר מבואר בזה דנוגע לולד אם הוא פסול או כשר ואפ"ה לא חשבינן כבנו והגאון הנזכר לא הביא כלל דברי הרמב"ם ודברי הש"ע. (כ) כך זינתה עם אחר כתב בתשובת הריב"ש סי' מ"א באחת שתבעה את שמעון איך הרתה משמעון ותובעה אותו שכר הנקה ומזונות להולד ושמעון אומר להד"מ והעלה דשמעון פטור משבוע' היסת כיון דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה האמינו תורה לומר זה אינו בני וממז' הוא דקי"ל כר' יהוד' כו' וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינו כו' ובסי' מ"ג הוסיף ז"ל והרי זה מבואר כיון שהאמינו התורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבין אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינו תורה ועוד שטעם אחר לפוטרו מהיסת לפי שזה זכות העובר לאחר שיולד ולא זכות האשה ואין טענת ברי של האשה תועיל כלום לזכות הולד וטענת הולד אינו אלא ספק ואין נשבעין על הספק כו' ואף אם היינו אומרי' ששמעון חייב שבועת כאלו לא האמינו תורה והיינו אומרים שטענת ברי של האשה תועיל בזכות הולד כו' שהרי אף אם הי' מודה שבא עלי' עדיין הוא ספק אצל שמעון אם הוא בנו דכי היכא דמפקרא נפשה לגבי האי מפקרא לגבי אחריני כו' אלא שהעיקר הוא שאינו נשבע כלל שהתורה האמינתו ותו לא מידי עכ"ל. ורשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' י"ט הביא דברי הריב"ש וחולק עליו וז"ל ומה שטענה כשנאמרה פ' אלמנה לכ"ג כו' וגם כל זה לא נאמר אלא בבא על ארוסתו בבית חמיו ולענין חשש ממזרות אבל באנס אשה ומפתה אותה אם נתברר הדבר שבא עלי' זה האונס והמפתה בהודאת פיו או בעדים כיון דלא דיימא מעלמא דבר ברור דבתר דידי' שדינן לי' ולא אמרינן כי היכא דאפקרה נפשה וכו' דהא תנן התם כהן הבא על בת ישראל וילדה שהולד תאכל בתרומה וכו' למה לא נשביע אותו כיון שיש ביניהם טענת ממון כו' ואפי' נאמר דלהכרת בכור נאמן בלא שבועה אע"ג דהוא ממונא כו' ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאי' פ' החולץ אף אתה אל תתמה לענין