אבני מילואים על השולחן ערוך - א קעא

דלפענ"ד דסימני' הגוף הנאמרים בג"ע שאנו עסוקין בו גם חולי השבר שהגיד בנו מאן יימר דנקראו סימני' אמצעיים ואולי הם רק כאריך וגוץ וחיור וסימ' דלא מהני ואפילו לאצטרופי לסימני כליו בזה לומר דהוי שאלה דיחיד אבל באמת בער אנכי ולא אדע. ולא זכיתי להבין דברי הב"ח והח"צ שהבאתי דלפע"ד מצידה תברה. דמדברי אביי גופא מוכח דלשאל' דיחיד חיישינן ולנפילה דיחיד לא חיישינן ומטעם שיתבאר בעהי"ת דהא וודאי פקדון ושאלה שוין דאי נימא דלא חיישינן לשאלה דיחיד אין שייך ג"כ לחוש לפקדון ליחיד לפ"ז קשה מאי קאמר אביי ביבמות דף קט"ו דלמאי ניחוש אי לנפילה כו' אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' כו' ולמה לי' טעם דאי לפקדון כיון דשמי' כשמי' בלא"ה לא ניחוש דהוי פקדון דיחיד דהא ע"כ מאי דקאמר אי לנפיל' מזהר זהיר ע"כ מטעם דל"ח לנפילה דיחיד כמ"ש תוס' במקומו דאביי חייש לנפילה ומה דקאמר אי לנפילה מזהר זהיר היינו מטע' נפילה א"כ בהאי טעמא סגי נמי דלא נוכל לומר ג"כ לפקדון דהוי פקדון דיחיד ודוחק לומר דמוסיף טעמא לרבא חדא דהא הפוסקים האלו סוברי' דרבא ג"כ לא חייש לשאלה דיחיד ועוד מאי קאמר לרבא אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' למה לא מפקיד גבי' הא רבא סבר דאין אותיות ניקנין במסירה והאיך יכול לומר שהוא שלו ואם נרצה לחוש לקנוני' עם הלוקח באחר שאינו יב"ש נמי יחוש ולא יפקיד ואטו אנן ניקו למצוא דחייש דילמא מיית ויאמרו יורשי' שהוא של אביהם ואינו שלו א"כ באחר נמי יאמרו שאינו יודע מה טובו ולא יחזירו:

ועוד קשה לי דא"כ למה קאמר אביי אי לנפילה מזהר זהיר בי' והם דברים סותרים דהא באמת אביי חייש לנפילה וע"כ אנו צריכין לומר דכאן הוי נפילה דיחיד אבל בעלמא חיישינן לנפילה ולא אמרינן מזהר זהיר א"כ מאי ענין מזהר זהיר לכאן דהא בכל שטרותיו אדם זהיר ואעפ"כ חיישינן לנפילה וא"כ הזהירות אינו מועיל לנפילה ומה מועיל בכהן הזהירו' לנפילה אטו זה יותר זהיר בשטרותיו מאיש אחר הלא ע"כ עיקר הטעם דהוי נפיל' דיחיד ול"ח. ואם כן מאי קאמר טעם מזהר זהיר דלא שייך כלל ושביק עיקר הטעם דנלפילה דחד לא חיישינן והכי הוי לי' למימר אי לנפילה לנפילה דחד לא חיישינן כמ"ש בב"ב:

אלא ע"כ הנכון והברור כמ"ש. דבאמת גבי פקדון ושאלה אנו חוששין אף לדיחיד ודוקא לנפילה דיחיד לא חיישינן והטעם מפני שבלא"ה לא שכיח שיפול דבר מאדם דמזהיר זהיר שלא יאבד. ולא שכיח אבידה ולזאת ל"ח שאבד זה ויחיד כמותו ימצא והוי תרי לא שכיח ל"ח. ולהכי קאמר אביי אי לנפילה מזהיר זהיר ירצה לומר דאדרבה לא שכיח וכיון דלא שכיח ל"ח לאבידה ומציאה דיחיד אבל לפקדון דשכיח שיתן איש אל רעהו לשמור וא"כ יש לחוש אף לפקדון דיחיד לזה אמר כיון דשמי' כשמי' לא מקפיד גברא ול"ח בפקדון דשט"ח לפקדון דיחיד הרי להדיא מוכח מכאן דלשאלה ופקדון חיישינן דלא כהני גאונים וזהו ברור לענ"ד:

וכמ"ש יש לישב קושית הנ"ל על הח"מ שכ' שם דה"ה דלגניבה חיישינן. והקשה הנ"ב בתשובותיו דא"כ מאי מתרץ במצאו קשור בכיס וארנקי מנחשי ולא מושלי אינשי תינח שאלה גניבה מאי איכא למימר דאטו הגנב יחוס מלגנוב מזלו של זה יע"ש. והביא דעת הח"מ לדעת הב"י והרשב"א דהוא כתב למסקנא דסי' דרבנן ואז חיישינן לגניבה וזהו דוחק. אבל לפמ"ש מיושב שפיר דהגמרא מקשי משאלה דיחיד וחיישינן לשאלה דיחיד ע"ז מתרץ לא מושלי אינשי אבל לגניבה התם בלא"ה לא חיישינן דהא גניבה נמי לא שכיח ולא חיישינן לגניבה דיחיד משא"כ הח"מ במצאו מת מיירי דיש לחוש לגניבה דרבים שפיר חיישינן כן כלענ"ד לתרץ. וא"כ סוב' כהב"ש דלמסקנא ל"ח לשאלה בכוס וארנקי:

אך באמת קשה דהא לפמ"ש דרבא לא חייש לנפילה כלל אפי' לנפילה דרבים ורק לשאלה חייש אפילו לדיחיד א"כ למה ניחוש לגניבה כלל ועוד דיצטרך ג"כ לומר שזה המת הנמצא גנב הוא. ואחזוקי אינשי בנגבי לא מחזקינן כמ"ש הפוסקים בח"מ בזה וביחוד בסי' קל"ג דדוקא לסתם גניבה חיישינן דכמה גנבי איכא בשוקא. אבל באומר שזה גנב אינו נאמן. כדמוכח שם בסי' צ' ובסי' קל"ג ובש"ך שם ובזה מבוארים דברי הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק פ"ד על קושית מהר"י מינץ דלוקמי' בחזקת חי וז"ל וי"ל כאן איירי ראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז אוקמי' לראובן בחזקת חי ומת זה אע"פ שנראה שהוא ראובן אמרינן שמת קודם ג' ימים ונשתנה והוא אחר עכ"ל וכוונתו בזה דאם תרצה לומר שהוא זה הרי אתה אומר שראובן מת ואתה מוציאו מחזקתו זה לא אמרינן והוא דומה לאומר שזה גנב דלא מחזקינין בגנבי משא"כ אם נימא שאין זה ראובן ואין אנו מייחדון מי הוא לא שייך לאוקמי אחזק' דכמה בני אדם מתים בכל יום וכמה וכמ' עברו מן העולם והם ממש דברי התו' בשבועות שהביא הש"ך בסי' ל"ג והגאון נ"ב שם נתקש' בזה ולפענ"ד דברי הב"ש הם דברי התו' הללו בלי פקפוק ואם תרצה לומר שאחר גנב ומכר לזה. הוא חשש דחוק מאוד. דאחר גנב ומכר לאיש שהוא כמו הנגנב ושהקונ' לא ידע שהוא גנב דהא בכיס וארנקי אף שגנב יש לומר דמנחשי ולא מוכרים ועוד דמתירא דיאמר מי מוכר כיסו וארנקי וטבעתו ישאלו ממי לוקחו הלא אין אדם מוכר טבעתו מעל ידו וע"כ נצטרך לומר שזה בעצמו גנבו ואחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן ודו"ק:

ולכן אחרי שראיתי שאין בעגונה זו להתיר גם מטעם צירוף סימנין אמרתי בעז"ה לסמוך על אדוסטאט גופא לאשר אמרו בגמר' כיס וארנקי לא מושלי אינשי וסמכינן בסימנים אף אם סימנים דרבנן כאשר תפס הב"ש במושלם דל"ח בכיס וארנקי ולפמ"ש גם הח"מ יוכל לסבור כמותו. ובהדיא מוכח מתו' סוף יבמות דכתב בד"ה מקלו ותרמילו שהי' רק עי"ס מוכח דלא חיישינן לשאלה באין דרך להשאיל כמ"ש למעלה יע"ש. וא"כ נראה בעליל. אף דאין איסור למכור ואדרב' מאי דמנחשי בי' אפשר דאין זה נכון דהא לא תנחשו כתיב אפ"ה כיון דדרך העולם לנחש בכה"ג תו לא חיישינן. וא"כ מכ"ש באדוםטאט שקבל המבקשין ומחפשין אחרי אדוסטאטין יכולין לברר שזה שקר והאיך ניחוש לשאלה בזה לאיש אחר והלא בתפסם על זה כאשר ימצא עונשו מרובה של השואל והמשאיל בעינש לא יוכל שאת ובפרט איש אשר כבר ישב בבית הכלא מרוע מעשיו הלא עונשו כפליים מאיש אחר. ועוד דמצינו גבי מירתת דמתירין אף באיסור דאוריית' כמו גבי שחיט' בסי' א' דאי לאו דמומר לא מירתת לא היינו בודקין סכינו אחריו וכמבואר עוד בסי' קי"ח וקי"ט ביו"ד שם. והרי אין מירתת גדול מזה אמת שראיתי ברמב"ם בפ"י מנחלות הבאתיו למעלה דבסימנים גופו החמירו חז"ל והיינו משום דמדאוריית' מותר דסימנים דאוריית' ואעפ"כ החמירו באיסור כרת ואנכי תמה אקרא. הלא אמרינן בהדי' בב"מ דף ק"ז דאי סימנים דאוריית' מהדרינין גט אשה בסימנים. ואם בגט אשה דאפשר באחר לא החמירו מכ"ש באיסור עגונה דלא החמירו. וכן הוא להדיא ביבמות דאי נימא סימנים דאוריית' ע"כ סימני גופו דמתניתין היינו ארוך וגוץ. אבל אי אית בי' סימנים אמצעים מעידין עליו דאל"כ לא שייך להוציא המשנ' מפשטי' ומקשי שם מגט מק"ו וא"כ צע"ג ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ונושאי כליו לא דברו בזה כלל. ועוד אמאי מקשי ביבמות בלשון אלמא סימנין לאו דאוריית' דהא לא מוכח ממתניתין דיש לומר סימנין דאוריית' ומדרבנן החמירו והכי הוי ליה להקשות אלמא לא סמכינן אסימנים ורציתי לומר דכוונת הרמב"ם הוא על מאי דלא סמכינן לפרצוף פניו בלא חוטם. ובתירוץ הראשון בבכורות דף ט"ו שם אבל לישנא דהרמב"ם אינו סובלתו ע"ש:

ועוד שידוע בקהלתינו כי לא ניתן אדוסטאט בזמן הזה לשום אדם ע"ז רק לר' שמואל הנ"ל. ולא רצה לנסוע בלתי זה לדרך. ובאמת שאי אפשר עכשיו לנסוע. ובפרט לאיש כזה מקיר העיר וחוצה בלתי אדוסטאט. וא"כ היאך נימא שהפקידו לאחר להוליך לו. והיאך הלך בלא אדוסטאט ואם נימא שלקח אחר לעצמו ועזב את שלו היעש' כזאת שוטה שבשוטים לשבוק היתרא ולאכול איסורא. ובפרט שישנו גם אומדנות וראיות לזה ובגדיו וסימניו וכזה כתב התה"ד בפסקיו סי' קל"ד כנגד מקלו ותרמילו מכ"ש כאן דכיון דאזיל מכאן עם אדוסטאט היאך שבקו באם הדרך. והפקידו ביד אחר ואזיל בלא אדוסטאט. ולנפילה ואחר מצאו לא חיישינן חדא דהא אנן קי"ל כרבא ורבא סובר בהדי' דאף לנפיל' דרבים לא חיישינן ומכ"ש כאן דעכ"פ הוי כעין נפילה דיחיד מפני הכרת פניו וחולי השבר ובגדי' שלו ואף אם נימ' דלא הוי נפילה דיחיד. ומ"מ לנפילה דרבים דמיירי בי' אביי ג"כ לא דמי ועוד גבי בגדיו הללו לא שייך לחוש. כיון דמחוברים הם והי' דרכו לשאת אותם כל היום כולו. והיאך נפלו. ואם תרצה לומר שנפלו ממנו בדרך ע"כ נצטרך לומר שאבד כל בגדיו ועמהם נאבד גם האדושטאט זהו חששא רחוק' ואם תרצה לומר דכליו שאל לאחר ושכח בהם הכתבים שעמו לזה ע"כ לא חיישינן דאל"כ מאי משני בכיס וארנקי לא מושלי אינשי דלמא שאל לו כסותו ושכח בהם כיס וארנקי. אלא ע"כ כיון דאין דרך להשאיל כיס וכו' מדכר דכיר ליה ולא ישכחם בבגדו ואם תרצה לומר דכליו שאל לו ואדושטאט נפל ממנו ומצאו זה הרי אין צד נפילה דיחיד יותר מזה דנימא האיש