אבני מילואים על השולחן ערוך - א קע

וכיוצא בהם אם אבד זכרם יורדים אח"כ לנחלה שאני אומר שלא החמירו בדברי' אלו אלא מפני איסור כרת וכו' עכ"ל הרי להדי' דהרמב"ם סובר סימנים דאורייתא ואפ"ה החמירו חז"ל בא"א בזה מתוך איסור כרת ומאי דנקיט כרת ולא נקיט חומר א"א דהוא מיתת ב"ד ואפשר כיון דאינו בעדים והתראה או לאשמעינן דבכל מקום יש להחמיר מחמת חומר איסור כרת אף בלא חומר מיתת ב"ד וע"כ צריך לומר דהני סימנים דקאמר הרמב"ם היינו סימנין אמצעים דמהני אם סימנין דאורייתא רק מפני חומר כרת וא"כ קשה מדוע לא נקיט ג"כ סימני בגדיו דמהני בהו באמצעי' ג"כ מדאורייתא וכלשון המשנה ביבמו' דקתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו והי' נשמע מזה ב' דברים א' דאף בסימני בגדיו שיש חשש לשאלה יורדין לנכסיו והשני דמדאורייתא אף לענין איסור תורה סגי במקום דליכא איסור כרת בסימני בגדיו או במקום איסור כרת כיון דמדאורייתא מותרת והיא אינה אסורה רק מדרבנן ונ"מ דאם נשאת לא תצא דהא מדמי זה למשאל"ס או נ"מ בספק ג' ימים או אף לאחר ג' ימים דסומכים על סימני בגדיו כיון דמדאורייתא בסימנים לחוד משתרי' ומדהשמיט הרמב"ם כאן דין סימני' בכליו ע"כ דסובר כיון דעיקר סימני דאורייתא ע"כ דחיישינן לשאלה ואינו מותרת מדאורייתא כלל בסי' בגדי' הרי נרא' דהרמב"ם חייש לשאלה ועיין לקמן שקשה לי בדברי הרמב"ם הללו. ולכאורה נראה לדקדק מגמרא גופא דאי סימנין דאורייתא חיישינן לשאלה דבאמת יש לדקדק במאי דקאמר גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה דלמה שינו בתירוצו מגופו לכליו והכי ה"ל למימר גופו דאריך גוץ כליו בחוורי וסומקי וא"כ כליו ובגדיו בחד גוונא מיירי בחיוור וסומק ואריך וגוץ לא הוי סימן כלל ואח"כ ואב"ע כליו דחיישינן לשאלה ומדאפיך משמע דודאי זהו סברה פשוטה דבכל כליו אף שיש לו סימן גמור חיישינן לשאלה ולהכי סתם כלים דרכן להשאילן לא מהני שום סימן. ואח"כ אמר ואב"ע כליו בחוורי וסומקי באדם שאין דרכו להשאילן ואף בכלי שאין דרכן להשאיל כגון כיס וארנקי וכדומה לו ואפ"ה לא הוי סימן בחוורי וסומקי וא"כ הני תירוצים לא פליגי כלל אהדדי ולכן לא רציתי לסמוך על סימני כליו לחוד ועוד שהפוסקים גדולים ואחרונים הב"י ושארי אחרונים הסכימו דאין לסמוך על סימן כליו ולסמוך על כל כליו לא רציתי אחד כי כמה כלים נאבדו שם קודם ביאת בנו והשנית שהח"צ סי' קל"ד כתב שאין לסמוך על סי' כל כליו ודחה ראיות הסומכין ע"ז ע"ש. ולכן נעיין אם יש לסמוך על סי' כליו בצירוף סימני ואומדנות גופו אף אי נימא כהשתפך הנ"ב בסי' ל"ב דחולי השבר הוי סי' אמצעי ולענ"ד נראה דאין לסמוך עליו דאף דהסכימו הפוסקים דב' סימנין מצורפים היינו אם שניהם בגוף אבל אחד בגוף וא' בכליו לא מהני ובאמת לישנא דמתני' הכי משמע דקתני דאין מעידין אלא פרצוף כלים עם החוטם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו הרי לשון סי' בגופו משמע דמיירי באיש אחד ולא מאנשים דעלמא ואפ"ה קתני אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו משמע מלשון סימני' לשון רבים ולשון בגופו ובכליו משמע ג"כ דאף שיש סימנים בגופו עם סימני כליו דלא מהני דאל"ה הוי לי' למתני בגופו או בכליו לישנא ברירא אף דלפעמים מצינו ו' במקום או היינו דווקא היכי דליכא למיטעי אבל לא במקום דאיכא למטעי ועוד דלשון סימנים משמע לשון רבים:

ועוד דאם נרצה לדחוק דלשון ובכליו כמו או בכליו אבל סימני כליו וסימני הגוף מצטרפים א"כ קשה מאי פריך ביבמות דף ק"ב אלמא סי' לאו דאורייתא מהאי דמצאו קשור בכיס וכו'. דהא בגט יש סימן בגט ויב"ש הוי ג"כ סימן דהא לא שכיח הרבה למאן דס"ל דמיירי בלא הוחזקו א"כ הוי סימן מובהק ולהכי מצטרפי משא"כ במשנ' דמיירי בחד סי' אין מעידין עליו דסי' ל"ד וכה"ג הקשה מהרא"י בפסקיו סי' קמ"ח על החכם מוהר"א דרוצה לצרף סימני כליו לאומדנא מהאי דמקשו לקמן שם ע"ב ממצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה דילמא שאני גט דמצטרפי סימני גוף ליב"ש ע"ש וכמבואר שם:

ואף שבאמת פקפקתי על ראיית מהר"י משום דקושיית הגמרא אזלא אליבא דרבא ורבא סובר באמת דמאי דלא יחזיר לזמן מרובה היינו דוקא בשיירות מצויות והוחזקו וע"כ האי דמצאו קשור מיירי בשיירות מצויות והוחזקו דאל"ה אף בלא סימנין מהדרינן וכמבואר ברא"ש בגיטין דף כ"ח וכיון דמיירי בשיירות מצויות והוחזקו אזיל לי' אומדנא דיב"ש דהא הוחזק נמי אחד ומקשי שפיר מ"מ קושית אלמא סי' ל"ד משמע דפריך לכ"ע ולא לרבא לחוד דאל"ה הל"ל הניחא כדרך הגמרא בכל מקום ואף שגם בזאת י"ל דרבא בעצמו מקשי מפני שרבא מתרץ עלה הלא נראה דגם אביי מקשי זאת ולא ס"ל כרבא וא"כ מאי מקשי דילמא שאני התם בגט דאיכא תרתי אלא ע"כ דכאן אף ב' סימנין היינו סי' בגוף וסי' בכליו לא מהני. ועוד היאך נימא דמתני' או או קתני למה לי' ליתני דסימני כליו לא מהני הלא אם סימן בגוף לא מהני מכ"ש דסימן בכלי לא מהני הן למסקנא דסימנין דרבנן וסימן אמצעי לא מהני והמשנה מיירי דל"ח לשאלה כמ"ש התוס' דלמסקנא לא חיישינן לשאלה והן למאי דמוקי מתני' בכליו נמי בסומקי וחוורי דאז לא חיישינן לשאלה לא צריך למתני דסימני כלי' ל"מ הלא ק"ו הוא מסימני הגוף. אלא ע"כ דמתני' דסי' כליו בצירוף סימן הגוף לא מהני דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא:

שוב ראיתי לפ"י למס' ב"מ דף כ"ז שכתב ג"כ דב' סימנין לא מצטרפי דמשמע ג"כ מהאי מתני' שהבאתי למעלה ולא ביאר ראיותיו ואולי ג"כ מחמת ראיות אלו גם המ"ל בפי"ג מגירושין מביא בשם מהריב"ל דסי' בגוף לסימני כליו לא מצטרפי גם ממהרי"ל שהביא הב"ש שכתב להתיר בסימן הגוף ובסימוני כליו מחמת ממ"נ והוצרך דלמסקנא לא חיישינן לשאלה ולמה לי' כולי האי תיפוק לי' דנעשה ע"י שניהם סימן מובהק אף אי חיישינן לשאלה מ"מ סימן מובהק מיקרי כיון דסימן א' הוא בגוף והשני בכליו גם מהב"י אף דסובר דב' סימנים בגוף מצטרפי מ"מ ע"כ דכה"ג בגוף ובגדיו לא מצטרפי דאל"כ למה חלק על מהרי"ל בדינא במאי דכיון דחיישינן לשאלה לא הוי סימן מובהק מאי הוי הלא בהצטרפו עם סימן הגוף עכ"פ סי' מובהק היא ודוחק לומר דפליג עליו רק בסברא לחוד דלכאורה קשה למצוא נ"מ ביניהם כ"א בדרך רחוק וראיתי בתשובת כ"ג שכתב דהב"ש מודה בסי' בגוף וסי' בבגדיו והנלפע"ד כתבתי:

איברא דהח"צ בתשובותיו סי' קל"ד חידש דסימן אמצעי בגוף וסי' אמצעי בכליו הוי שאלה דיחיד וכבר קדמו ג"כ הב"ח בתשובותיו סי' פ"א והסכים לזה וסמך ט"ז להתיר והגאון בעהמ"ח נ"ב השיג על הח"צ והנראה שלא ראה תשובת הב"ח בזה ואף שיש לפקפק בהשגותיו ראשונה במאי דמשיג דאי נימא דסובר רבא דיש חילוק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים א"כ איך מביא רבא בב"ב ראיות להתיר ממתני' דממך דאיתא בידים משמע מהאי דקתני ממתני' דשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה דילמא הכא הוי נפילה דיחיד לפענ"ד כבר נשמר הב"ח בתשובותיו שכתב טעמא דרבא דילמא מסר לי' וכמ"ש התוס' וא"כ יש לומר דשפיר מוכיח דא"כ ניחוש גבי ב' יב"ש דלמא מסר לי' דהא רבא סבר דאין אותיות נקנין במסירה שייך לחוש דווקא מיב"ש ליב"ש אחר מפני ששמו כשמו וכדמוכח ביבמות גופי' דמהאי טעמא גופא אמר אביי מאי אמרת דילמא מסר אותיות נקנין במסירה וע"כ אנו צריכין לומר אף דסובר אביי דלנפילה דחד ל"ח מ"מ ה"ל למיחש דילמא מסר לו ואיך חיישינן הא הוי מסירה דיחיד אע"כ דגבי מסירה שייך חשש אפי' ביחיד. ולענ"ד דכיון דשמי' כשמי' רגיל לקנו' אצלו ואחר מתירא שמא ימחול המוכר משא"כ זה ששמו כשמו יאמר הלוקח דמעיקרא הוא שלו ואינו מתירא ממחילת המוכר וא"כ ראיות רבא שפיר דאי נימא דבסתם שטר שכתוב בו ממך חיישינן לנפילה ולא מחזקינן לי' שהוא של מוציאו א"כ בשטר של שני יב"ש נמי לא יגבה דניהי דנפילה הוא חשש דיחיד ניחוש שמא מכר ואותיות אין נקנין במסירה ודו"ק. והשנית שהקשה הגאון בעהמ"ח נ"ב ע"ז דא"כ מאי מקשה ביבמות ובב"מ דף כ"ז אלא הא דתני מצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה הרי בגט הוא שאלה דיחיד ולשאלה דיחיד ל"ח יש ג"כ לפקפק חדא די"ל דמשמע לגמרא דאין תנא דפליג על הברייתא זו וא"כ האי תנא דברייתא דסובר בב"ב דף קע"ב דאף לנפינ' דיחיד חיישינן א"כ קשה לדידי' מצאו קשור בכיס ועוד נלפע"ד דהא באמת בבריית' דמצאו קשור בכיס אפילו לזמן מרוב' מיירי לרבא אפי' בשיירות מצויות דהוחזקו וכמבואר ברא"ש בגיטין דף כ"ז להדי' דתנא סובר כרבה דתרתי בעי וא"כ האי בריית' מיירי בהוחזקו ושכיחי שיירות דאל"ה אף בלא סימן דכליו מחזירין כדמוכח שם וביבמות כתבו התו' דאיסור ממון נחית חד דרג' כמבואר בתו' שם דף קט"ו דרב' דמתיר ביצחק ר"ג מיירי בלא הוחזקו ורב' מביא ראי' מממונ' דהוחזקו לאיסור' דלא הוחזקו ע"ש בתו' וא"כ ע"כ צ"ל בהוחזקו גם רבא מוד' דחיישינן אף דלא חיישינן בממון א"כ שפיר מקשה דהאי דמצאו קשור בכיס דניחוש אפילו לנפיל' דיחיד וגבי ממון יש לנו לומר דאין לחוש באיסור בלא הוחזקו ולפי עניות דעתי דברים ברורים המה:

וא"כ מכל הלין אין ראי' לדחות דברי הפוסקים והי' נראה לומר דדחוי כזה חוזר ונראה. אך בנידון דידן קשה לסמוך גם ע"ז