אבני מילואים על השולחן ערוך - א קסו

וצריך לומר בכלהו שייך האי טעמא דהוי שכיח ולא שכיח:

(ו) ובלבד שלא יהי' ערמה בדבר. כתב בח"מ לכאורה נראה כאן שהחיוב הי' ליתן להחתן הנדן והכלה ואם לא יקיים יתן הקנס אז הוא פטור ליתן הקנס כיון שהוא אנוס אבל אם מחייב את עצמו באיזו סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז נמחל החוב בזה לא שייך טענת אונס מיהו י"ל אומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב עכ"ל. ובמשנה למלך פי"א ממכירה כתב בשם מוהרש"א בהא דכתב הרמב"ם בשם חכמי הספרד בהבטחות לשידוכין שעושים שטר שחייב לזה מנה ואחר שחייב עצמו מתנה עם אבי הכלה שאם יקיים השידוכין הרי החוב מחול וכל זמן שלא קיים השידוכין אפי' באונס ממילא השטר חוב בתוקפו ע"ש. ומבואר בפשיטות דכה"ג לא מהני שום טענת אונס דלא אמרינן אונסא כמאן דעבד ועמ"ש בסי' ל"ח ס"ק א':

וב"ש כתב על דברי הח"מ ז"ל ובסי' ע"ז כתבתי בשם הג"מ כשבתו טוען מאיס עלי' א"צ לשלם השט"ח שנתן לחתנו על הנדן ומדמ' למשי' בתו דאין מוציאין ממנו הנדן אפי' נתן שט"ח כמ"ש בסי' נ"ה כי מסתמא דעתו הי' דוקא כשתהנה בתו ממעות הנדן לכן כאן אפי' נתן שט"ח ובתו מסרב פטור מקנס ושם כתבתי אפי' לא אמרה בתו מאיס עלי רק אמרה שאר טענות פטור ליתן הנדן כי אומדנא דמוכח הוא דכוונתו הוא ליתן הנדן באופן שתהנה בתו ואע"ג שם הי' כבר הנישואין מכל מקום פטור ליתן הנדן כשלא תהנה בתו מכ"ש הכא קודם נישואין והיא מסרב דהוא פטור עכ"ל:

ודבריו תמוהין דשם נתחייב להזוג ואמרינן דעתו הי' כשתהנה בתו אבל הכא נתחייב בשט"ח לזה אלא שחזר זה ונתן לו כתב אם יתן לו הכלה והנדן מוחל החוב וכל זמן שאינו מקיים כפי תנאו השט"ח בתוקפו:

ואפשר כוונתו דמה שנתן כתב אם יתן לו הנדן מוחל החוב דעת החתן נמי הי' שיתן הנדן באופן שתהנה בתו של המתחייב ומשום דידו' שכל הנותן נדן דעתו שתהנה בתו וא"כ נמחל השט"ח אלא דזה גופא נמי הי' בתנאי שיתן לו הכלה וכיון דאינו נותן לו הכלה אפי' ע"י אונס הרי השט"ח בתוקפו וכמ"ש:

(ז) וכן בשאר אונסין ואונס ממון נמי מהני אלא דאם נשבע צריך לקיים שבועתו ולא מהני אונס ממון וכמ"ש הריב"ש סי' שפ"ז:

ואם כתב אם לא אקיים התנאי אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה דעת מוהר"מ מינץ סי' ס"ד דפטור משבועה כשנותן הקנס ומשום דהשבועה לא קאי אלא על הא דאם לא יקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו וע"ש וכ"כ הב"ח בח"מ סי' ר"ז אם כתב לקיים שום דבר בת"כ ובקנס אם נותן הקנס פטור הוא מת"כ ע"ש:

ולפי"ז נראה דאם הי' אונס ממון פטור נמי מן הקנס אע"ג דנשבע על הקנס לפי מ"ש הריב"ש בסי' שפ"ז שם בהא דהי' מדירו לאכול אצלו וחלה בנו דהא בקל יכול ע"י ממון להניח משרת אצל בנו וע"ש שכתב משום דהתם בשעת חלות הנדר דכבר הי' אונס הוא פטור משום דבעינן האדם בשבועה פרט לאנו' וע"ש וא"כ ה"נ כיון דאין השבועה אלא על הקנס אם לא יקיים והוא הי' סבור שיכול לקיים החיוב וכיון דאירעו אונס אפי' אונס ממון לא הוי האדם בשבועה בשעת חלות השבועה והרי הוא כמו האי דהי' מדירו לאכול אצלו וחלה בנו דאפי' ע"י אונס ממון לא חל הנדר והריב"ש מיירי שהשבועה הי' לקיים גוף החוב וכיון דהשבועה כבר חייל לא מיפטר מיני' ע"י אונס ממון דאינו יכול לעבו' לאו שבתורה ע"י אונס ממון ודו"ק:

וראיתי בספר בית הילל לי"ד סימן קנ"ז ז"ל אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שיעבור עלי' בשם הרשב"א ומביאו רמ"א בהגה בא"ח סי' תרל"ז וגם בריב"ש סי' שפ"ז העתיק לשון הנ"ל בשם הראב"ד בלשון הזה ממש והביא ראי' על מי שנשבע על דבר ואירעו אונס ויכול לסלקו בממון הרבה אפי' כל אשר לו מחויב ליתן כל אשר לו כו' אבל קשה על הרב מוהר"ם איסרליש בהגה בי"ד סי' רל"ב כתב ז"ל נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכתב מור"ם בהג"ה אם אירע לו אונס והי' אפשר לו לסלקו ע"י ממון הרבה שיתן מקרי אונס ונרשם ריב"ש סי' שפ"ז וכן אם צוה סליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' לא הוי הקנס רק ממון מיקרי אונס מכל מקום אם יכול להשתדל לא מיקרי אונס שם תשובת הרשב"א עכ"ל זהו דלא כתשובת הריב"ש הנ"ל וכבר השיג עליו הב"ח בי"ד בסי' רל"ב והאמת אתו עכ"ל. ועיין ט"ז וש"ך שם והרי לפנינו דברי הריב"ש והוא מחלק בין אונס שבשעת חלות הנדר זה לא מיקרי האדם בשבוע' ומזה הוא דמיירי הרמ"א בהג"ה סי' רל"ב דומיא דחלה בנו דאינו אלא אונס ממון לפי מ"ש הריב"ש שם שיכול לשכור משמשין אבל אח"כ לא מהני אונס ממון וזה ברור:

(ח) אין היורשין צריכין לקיים. ז"ל הב"ש ובנ"ש הניח בצ"ע על הרב שהביא בסי' קי"ג דעת הראב"ד דאומדים דעת האב ליתן יותר מעישור אפי' אין כאן אלא מה שנותן להראשונה נותנין הכל לשני מכ"ש הכא שהוא בעצמו פסק לזה סך זה למה אין היורשין חייבין ליתן לה סך שפסק לק"מ דאיירי כאן דידר מנכסיו אחר הפסיקה ושם מסיים וכתב וראוי לאומדו לפי ממון שהניח בשעת מותו א"כ אף אם הוא במעמד אחד חייב ליתן מה שפסק אבל אם ירד מנכסיו אחר הפסקה אז מחמת האומדנא לא זכו אותו סך אלא מחמת שפסק לה סך זה ודברים אלו לא נקנה לה כלל ולא הי' שום קנין אלא קנס ואביו הוא אונס לכן היורשים פטורים וע"ש:

ונראה דכל זה מיירי בפוסק לבתו אבל אם פוסק לבנו ומת אפי' הי' במעמד אחד לא זכה מכח האומדנא דע"כ לא קאמר הראב"ד אלא בבת דתיקנו חכמים פרנסה לבת ומש"ה אומדן דעת האב בפרנסת בתו ומשום דפרנסת בתו מצוה היא וכדאדסמכוהו אקרא תנו בנותיכם לאנשים אבל בבן לא אשכחן פרנסה ולית בי' תורת אומדנ' אלא בתורת פסיקה וכל שמת בטל הפסיקה דהאב הוא אונס

סעיף ז' (ט) צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה בכך וכך עמ"ש בזה בס' קצה"ח סי' ר"ז ס"ק ח'

סימן נא סעיף א (א) איש ואשה שהי' ביניהם שידוכין. כ"כ הרמב"ם פכ"ג מאישות וכתב שם הרב המגיד בפ' הנושא אמר רב גידל כו' וכתב רבינו שה"ה איש ואשה שהי' ביניהם שידוכין וכ"ש הוא מדין האב ע"ש. וראיתי בספר שער המלך כתב עלה ז"ל והוא הימ' שהרי בירושלמי אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים: ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירושלמי מ"מ לא הי' לו לומר דכ"ש הוא מדין האב כו' ומן האמור אתה תחזה מ"ש הגאונים והר"ן ר"פ אעפ"י דבירושלמי קאמר דאפי' אחר נשואין קונ' באמיר' לאו דוקא אלא לאפוקי דלא בעי קנין שלדעת הירושלמי אפי' בשעת קידושין ונשואין כתב דוקא קנין בעינן עכ"ל וע"ש: ודברי הרה"מ נכונים דודאי בעל כ"ש מן האב שפוסק לבנו. וכן משמע מלשון הירושלמי תני כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים והיינו דשטת הרי"ף ודעימי' לא ניתנו ליכתוב פסיקתא האמור בפ' הנושא היינו דאין כתיבתן עושה שטר לגבות מממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם משום הנאת חיתון אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדים ומש"ה אפי' כתבו שטר אינו גובה ממשועבדים וס"ל להירושלמי דהבעל מזכה יותר משום הנאת חיתון והיינו שיהי' ניתן ליכתוב למשועבדים וזה הוא דקאמר כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב היינו שניתן ליכתוב והאב אינו מזכה אלא בדברים ולא בכתב ומשום דשם בירושלמי מקשה דתנן אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה במה הוא מתחייב לה לא כן ר' יוחנן ורשב"ל תרוויהון אמרו הכותב שט"ח לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב ומוקי לה בפסיקה ע"ש ומשום דס"ל להירושלמי דבין לר' יוחנן ובין לר"ל אינו יכול לחייב עצמו בשטר ואינו אלא משו' פסיקה. וא"כ מוכח דפסיק' הבעל מהני לגבות ממשועבדי' לזה קאמר אלא שהבעל מזכה בכתב וניתן ליכתוב לגבות ממשעבדי והאב אינו מזכה אלא בדברים ולא ניתן ליכתוב וכמ"ש. אחר כתבי זאת מצאתי בס' הזכות לרמב"ן דמפרש ג"כ הבעל מזכה בכתב לגבות ממשעבדי כדין שטר והאב אינו מזכה אל בדברים לא ממשעבדי עיי' פר' הנושא. ויעלוז לבי שכוונתי לדרך האמת: ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים כן כתב הריב"ש סי' שמ"ה ע"ש דכן נראה מדברי הרמב"ם ע"ש שכתב דבירושלמי לא קאמר דוקא בנשואין ראשונים אלא באב הפוסק וכן הוא בירושלמי פ' אעפ"י ע"ש: אמנם בס' נתיבת משפט תמה על זה דהא עוד הוזכר זה בירושלמי פרק הנושא הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כל זמן שאת עמי ותני עלה ובלבד מן הנשואין הראשונים, ואתי' כיי דמר ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנשואין הראשונים ע"ש: ולענ"ד נראה דאי אפשר לומר כן בשטת הירושלמי דהא כתבו הראשונים בשם הירושלמי ר"פ אעפ"י דאפיי הוסיף לה אחר נשואין קנתה שרוצה הוא ליתן כמה ולא תחזיר בה ויכולה היא כו' א"ר אבין מעיקרא הוא