אבני מילואים על השולחן ערוך - א קנח

בהקפדה שלח וכל שלא בהקפדה אין חוששין לקידושין. וא"כ נראה דלשטת רש"י בקטנה אפי' יש לה אב אין חוששין לסבלונ' אא"כ הי' שלוח הסבלונת במעמד האב. אבל לפי' הרי"ף חוששין בקטנה שיש לה אב אפי' לא היה האב בשעת שלוח הסבלונת כיון דמקדשי והדר מסבלי בהקפד' א"כ חוששין שמא כבר קיבל האב קידושין בעד בתו הקט' דאע"ג דבעלמא בקטנה שנתקדש' שלא לדעת אבי' אין חוששין שמא כבר נתרצה האב הכא כיון דמקפדי בשילוח הסבלונות שמא הדרא בה א"כ ע"כ כבר נתקדשה ומש"ה חוששין שמא כבר קיבל האב קידושין ודו"ק:

ועיין ב"ש שכתב הדינים שבין פי' רש"י ובין פי' תו' ז"ל ואם היו סבלונות שאולים לרש"י לא חיישינן ולתוס' חיישינן שמא קידש כבר ע"ש ולפמ"ש בש"ע סי' כ"ח בשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת ואם לאו הרי זה ספק מקודשת והוא מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין דאמרינן דגמר בלבו למיתיב לי' באותו ענין יועיל לקידושין והיינו במתנה ע"מ להחזיר ע"ש וא"כ אפילו לפי' רש"י חוששין בשאולין ואפי' המשאיל אינו יודע וסבר דקידשה כבר מידי ספיקא לא נפקא דהא אם לא הודיעו נמי הוי עכ"פ ספק מקודש'. עוד שם בב"ש ואם שלח לקטנה אחר מות אבי' לדעת תוס' חוששין דכבר נתקדשה ע"י אבי' ולרש"י ליכא חשש אלא מיאון ע"ש:

אמנם נראה דהא דחוששין בסבלונת ונאסרו היא והוא בקרובי' היינו בשותקת בשעת קבלת הסבלונת דאמרינן דהוא עכשיו לשום קידושין לפי' רש"י או כבר נתקדשה לפי' הרי"ף ותוס' אבל אם בשעת שלוח הסבלונ' לידה אמרה לא בעינא לשום קידושין לפי' רש"י או לפי' תוס' אמרה לא נתקדשתי מעולם ודאי לא נאסרה בקרוביו כיון שמיחתה בו גם אמרה לא נתקדשתי מעולם תו ליכא שום חשש בסבלונ' וכ"כ הריטב"א בסוגיא דסבלונת ז"ל ומיהו דכ"ע אם לא נתרצית לקבל הסבלונת שוב אין חוששין לה כלל והוי כאומרת לא נתקדשתי אבל לאחר קיבלה אותן אעפ"י ששניהם מודים דליכא קידושין לא סמכינן עלי' כיון שיש רגלים לדבר לחוש וצריכה גט עכ"ל וזה ודאי אפי' קיבלה הסבלונת כל שאומרת בשעת מעשה לא נתקדשתי מעולם וגם עתה איני רוצה לקידושין דתו ליכא חשש ואין החשש בסבלונת אלא כשקיבלה בשתיקה:

ולפי"ז נראה דהני מילי בגדולה אבל בקטנה דלא אמרינן שתיק' כהודא' דאפי' הודאתה לא מהני וכמ"ש מוהרי"ק בשורש פ"א דאפילו לדעת הרמב"ם דנאסרת בפיתוי קטנה אבל הודאתה לא מהני בי' דאין הודאת קטן כלום ולא מהני בי' הודאת בע"ד כמאה עדים כדפריך תלמוד' בכל דוכתי קטן מידי ממש' אית בי' ע"ש וא"כ לפי' תו' נמי דחייש' בסבלונו' לקידושין הקודמים היינו דוקא בגדולה כל שקיבלה בשתיקה ה"ל כמודה דכבר נתקדשה אבל בקטנה כיון דאפי' מודית שכבר נתקדשה ע"י אבי' לא מהני בה הודאה דקטן מידי ממשא אית בי' א"כ לא נאסרה בקרוביו על ידי קבלת הסבלוות ואין המשלח נאמן לחוב לקטנ' והא דכתב הר"ן בקטנה שאין לה אב חוששין לפי' הרי"ף אפשר דהיינו דוקא למשלח הסבלונות לפי שהיא כמודה דכבר נתקדש' אבל הקטנה לא נאסרה בזה ואכתי צ"ע:

עוד בב"ש בשם מוהרי"ט דאם האשה שולחה לו סבלונת לפי' רש"י ליכא חשש ולתו' יש חשש ע"ש. ונראה לפי מ"ש בש"ע סימן כ"ז סעי' י"ט דצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט וא"כ לכאורה לפי' רש"י נמי ניחוש לקידושין כל שלא נחקר אם הוא אדם חשוב דקידושין סתם נותן הוא וצ"ל לפי"ז לפי' רש"י אפי' באדם חשוב אין לחוש היכא דאשה שולחה אליו וגם בזה צ"ע:

והריב"ש בסי' תע"ט כתב דאם אבי החתן שלח סבלונת לפי' רש"י אין חשש דאפילו אומר האב בפי' שהוא נותן לשום קידושין בנו אין חוששין למה דקי"ל כרבינא דלא חיישינן דילמא שליח שוין כו' אבל לדעת רי"ף ורמב"ם ז"ל שאין חשש סבלונת מחמת עצמן אלא שהם ראי' שקדמו להם קידושין אפש' אף אם לא נתנם החתן בעצמו לשליח הם ראי' שכבר קדמו להם קידושין עכ"ל. ולא ידעתי היאך נאמן האב על בנו דכבר קידשה ומה לו לבן בשלוח הסבלונת דאב כיון דהבן צווח לא קדשתי' מעולם ואין האב נאמן לומר קדשתי לבני אלא נאמן לומר קדשתי בתי ולא על בנו ואולי מטע' זה כ' הריב"ש בלשון אפשר אלמא דאפי' לרי"ף ורמב"ם לא פסיקא לי' לסבלונת בשילו' האב והב"ש כתב ואם אבי החתן שלח לתו' יש חשש שמא בנו כבר קידש אותה ולפי' רש"י ליכא חשש ריב"ש עכ"ל, והרי לפנינו לשון הריב"ש דלא כתב אלא בלשון אפשר. ויותר נראה דאפי' לרי"ף ורמב"ם ותוס' אין חשש כל שלא שלח החתן בעצמו ודוקא כשהחתן שלח והיא קיבלה סתם בזה אפי' שניהם מודי' שמעו' לא הי' קידושין לא מהימנו אבל מה איכפת לי' להחתן מה שאחר שולח שבלונת עבורו וה"ה אביו אינו נאמן יותר מאחר וכמ"ש נראה דאין להחמיר בחשש סבלונת. עוד שם בב"ש ואם שלח בשבת לפי' רש"י ליכא חשש דאין , מקדשין בשבת כ"כ מוהרי"ק שורש קע"א ע"ש. ונראה דלדעת המרדכי הובא בב"י או"ח סי' תקכ"ו דגם מתנה אסור ליתן בשבת ע"ש וכ"כ הריטב"א בכתובת פ"ק גבי אתפסוה מטלטלין לכתובה דפירוש מבעוד יום דאלו בשבת אסור דהוי כקונה קטן בשבת ואסור אפי' לדבר מצו' אא"כ השעה דחזקה ע"ש וא"כ מה לי קידשה או נתנה במתנה איסורא דעביד עביד בין בקידושין בין במתנה וא"כ שפיר יש לחוש לקידושין לפי' רש"י אפי' בשבת. ובמיני מאכל ומשקה לצורך שבת ויו"ט דשרי ליתן עיין מגן אברהם סי' ש"ו כבר כתבו קצת פוסקים דאין חשש סבלונת במיני מאכל ומשקה וכמ"ש מוהרי"ט חלק אה"ע סי' כ"ח דיש מי שאמר בטעם קפידת הסבלונת דחייש עלה שמא תפסידם ובמיני מאכל ומשקה לא רגילי אינשי למיקפד עליהן לא חיישינן לה וע"ש. וכן משמע מדברי מוהרי"ק שורש קע"א. ואכתי נ"מ בבגדים שהם לצורך י"ט ושבת דשרי ליתנם בשבת וי"ט ולקידושין אסור:

(ב) אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין בפ' האיש מקדש דף נ' אמר רב פפא באתרא דמקדשו והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. והוא גרסת רש"י ור"ח גרס לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קא משמע לן ע"ש בתו':

וכתב הריטב"א ז"ל ואי קשיא לך והא קי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא אפי' לחומרא איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון האי דקטן וקטנה שחולצין ומתיבמין ולא חיישינן לסריס ואיילנות דהוי מיעוטא וכהאי דאמרינן דרוב נשים מעוברת יולדת ומיעוט מפילות אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המועט חוששין למיעוט לחומרא כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המועט עכ"ל:

וקשה דהא בהאי פלוגתא דפליגי רב ושמואל ר"פ המוכר פירות במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ורובא לרדיא זבני וסבר רב דהולכין בממון אחר הרוב ושמואל אמר אין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש ורובא לרדיא נמי אינו בחיוב וטבע אלא ברצון ואפ"ה אזלינן בתר רובא לרב ולשמואל נמי מהני לי' רובא אלא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב:

מיהו הרמב"ן כתב בס' המלחמות בזה ז"ל אבל הטעם לשאלה זו שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר' מאיר וחכמים דהתם רוב חיוב וטבע הוא ואי אפשר אלא כן אבל כאן אינו אלא מנהג ופעמים הדבר שאדם נוהג כמנהג המועט לפיכך במקום איסור אשת איש החמירו לחוש עכ"ל:

ומדבריו נראה דאפי' רוב דתליא ברצון ולא בחיוב וטבע נמי רובא הוי אלא כיון דלא עדיפא כרובא דעלמא דהוי בחיוב וטבע מש"ה החמירו באשת איש:

ובתוס' סנהדרין דף ג' ד"ה מה נפשות דחמירי כו'. וי"ל דרובא לרדיא לאו רוב חשוב הוא ומש"ה אמר שמואל דאין הולכין בו אחר הרוב עכ"ל ונראה שכיונו לזה דמש"ה לאו רוב גמור הוא משום דאינו בחיובא וטבע אלא תליא ברצון ומש"ה אית ליה לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל ברובא דעלמא דהוי בחיוב וטבע מודה שמואל דהולכין בממון אחר הרוב ועמ"ש בקו' שב שמעתא ש"ו פ"ו. (ג) ששלח לה סתם. ז"ל ב"ש כתב בתשובת מוהרי"ק שורש ק"ע ובתשו' מוהר"ם לובלין סי' פ"ב דוקא כשאומר בלשון חובה אז חיישינן לקידושין