אבני מילואים על השולחן ערוך - א קנא

מקדש א"כ ודאי אינה צריכה גט משני כיון דהשני קידש לפני פסולי דרבנן ואי נימא דמקדש לפני פסולי דרבנן קידושי תורה יש בהם וא"כ מן התור' אינה צריכה גט משני ואינו אלא מדרבנן א"כ ה"ל מקדש קידושי דרבנן לפני פסולים מדרבנן דכל כה"ג אינה צריכה גט וא"כ הא דצריכה גט משני צ"ע. מיהו בב"ש סי' ט"ו כתב דאפי' שניה' דרבנן כל שלא נגמרו קידושין הראשונים תפסי קידושי שניה' עיין שם ועיין מה שכתבתי בסימן ט"ו ס"ק א':

מג (א) קטן שקידש במשנה למלך פ"ד מאישות ז"ל נסתפקתי בקטן שקידש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל או גדול שאמר לקטנה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדלי מהו מי אמרינן כיון דבשעת קידושין הוי קטני' לא מהני ולא מידי או דלמא כיון דבשעת חלות הקידושין הם גדולים חלים הקידושין ומההיא דאמרינן באומר לאשה הרי את מקודש' לי לאחר שאתגייר כו' משום דהוי דשלבל"ע אין משם ראי' לנדון דידן דשאני התם דמחוסר מעשה היינו גירות או שחרור או שימות בעלה או אחותה ומש"ה לא מהני אבל הכא דאינו מחוסר מעשה כי אם זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא הוי דשלבל"ע שוב ראיתי שדין זה מחלוקת שנוי' בין רש"י ותוס' פ"ג דיבמות דף ל"ד אהאי דאמרינן התם אמר ר' עמרם אמר רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאחוייבי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לאחוייבי אינהי והמתבאר מתוך דברי רש"י דבעודם קטני' הזכרים והנקיבות קידשו ואמרו שיחולו הקידושין כשיגדילו ותיכף שגדלו חלו הקידושין ואיסור נדה בב"א כו' אך התוס' הקשו על פי' רש"י וז"ל וקשה דלא היו בבת אחת דנדות חל עליו תחלה שאין לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום הרי שכתבו בפי' שאין יכול לקדש כשהוא קטן אף שאומר שלא יחולו הקידושין עד אחר שיגדיל וע"ש שמביא ראי' דמחוסר זמן לא הוי דשלבל"ע מהא דאמרינן בבכורות דף מ"א הפודה את בנו תוך שלשים רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי ואמרינן דפליגי בנתאכלו המעות דרב סובר מידי דהוי אקדושי אשה ושמואל סובר התם בידו לקדשה עכשיו הכא אין בידו לפדות בנו עכשיו ומוכח מזה כדברי רש"י דאם נתן הקידושין עד אחר שיגדיל דמהני משום דזמן ממילא קא אתי עוד שם הוכיח מפ' אעפ"י דף נ"ט האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנה לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה ושם אמרינן בטעמא משום דבידו לפדותה לאחר עשר שני' ונראה דהדברי' ק"ו לנ"ד ומה דמחוסר מעשה היינו הפדיון מ"מ כיון שבידו לפדותה מהני אף שעכשיו אין בידו לפדותה מ"מ כיון שהמניעה היא משום הזמן דממילא אתי לא חשיב כמחוס' מעש' כ"ש הכא דאינו מחוס' שום מעשה אלא זמן פשיטא דחלין הקידושין ע"ש עוד שכתב ולפמ"ש נראה לי עוד דעבד או שפחה שקיבל גט שחרו' לזמן דיכול לקבל הקידושין בתוך הזמן שיחולו לאחר זמן משום דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי ולענין אי בעינן שיחולו הקידושין נרא' שדין זה תלוי באותה סוגי' דבכורת דלרב פשיטא אפי' בנתאכלי המעות חלו הקידושין ואליבא דשמואל אם נתאכלו המעות נתבטלו הקידושין זה תורף דבריו וע"ש שהאריך:

והרב המגי' כתב עלה ז"ל אך ראיתי להנמוקי יוסף בפ' ב"ש עלה דהאי דהמקדש את הקטנה שקידושי' תלוין וז"ל ותלמודו מפרש לה בתרי גווני או לומר קידושי' תלוין עד שתהא גדולה ואז גמרו הקידושין דה"ל בשעה שנותן הכסף להתקדש כאלו התנה עמה הרי את מקודשת לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לאחר שלשים יעי"ש וכ"כ הרשב"א שם מוכח מכאן דס"ל כשטת רש"י שהביא הרב המחבר ומיהו משמע מתוך דבריהם דדוקא בקטנה אבל קטן שקידש לאחר שיגדיל אינו כלום עכ"ל והיינו לפי מ"ש הנ"י דה"ל בשע' שנתן לה הכסף קידושין כאלו התנ' עמה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדיל שאם לא חזרה בתוך משך ההוא הוי מקודשת דאורייתא לאחר הגידול אפילו נתאכלו המעות משום שנשאר עלי' שיעבוד הדינר וה"נ כיון דתיקנו רבנן נישואין הרי היא משועבדת בכסף קידושין ולפיכך כשגדלה גדלה בהדה ד"ת עכ"ל ובזה משמע להרב המגי' דוקא בקידושי קטנה דתיקנו רבנן נשואין לקטנה הרי הוא משתעבדת בכסף קידושין אבל בקטן דלא תיקנו לי' רבנן נשואין לא שייך האי טעמא. ונראה דהא דמוכרח הנ"י לבא עליו מצד נשואין דרבנן היינו מדברי הרשב"א בחידושיו שם דכתב נמי גדלה קידושין בהדה וה"ל כקידשה לאחר שלשים יום וז"ל וטעמ' דמלתא משום שנשאר עליו שיעבוד הדינר שנתן לה בקידושין ואעפ"י שקטנ' הי' באותה שעה ואינה משתעבדת דבר תור' מכי יתן איש אל רעהו פרט לקטן אפ"ה כיון דתקינו לה רבנן נשואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושין ולפיכך כשגדל' גדל' בהד' דבר תור' והוא שקדש' בכסף ואע"פ שלא בעל עכ"ל. ולא קשי' לי' לרשב"א אלא בקטנ' משו' דלא משתעבד' דבר תור' מדכתיב כי יתן פרט לקטן ומש"ה אתי עלה בטעמא דידי' כיון דתיקנו רבנן נישואין לקטנה אבל בקטן שקידש את הגדולה ודאי משתעבדת דבר תורה דקטן שהפקיד או הלוה לגדול ודאי צריך להחזיר דאפי' שבועת השומרין נשבעין לקטן לדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' צ"י ואפי' לדעת הרשב"א הובא בב"י סי' הנ"ל שם דאין חייבין בשמירה לקטן היינו מתורת פשיעה פטור אבל היכא דאי' בעינא ודאי צריך להחזיר וכן אם נתאכלו המעות להנאתו ודאי חייב הגדול לשלם לקטן וא"כ ממילא נשתעבדת הגדולה לקטן בכסף קידושיו אם נתאכלו המעות ומקודשת מן התורה אע"ג דלא תיקנו לי' נשואין. וזה ברור ועמ"ש בסי' ל"ז סעי' י"ב:

אלא דלפי"ז בהך נידון דמשנה למלך בקטן שקידש את הקטנה תו לא מהני כיון דהיא קטנה ולא נשתעבד' ואי משום נישואי דרבנן ומשעבדה הא וקטן ליכא נישואין כלל ואפי' מדרבנן אבל קטן שקידש הגדול' ודאי אי' שיעבוד על הגדולה וכמ"ש:

בעיקר הדין שהעלה המ"ל דמחוסר זמן לא הוי דבר שלבל"ע אחר העיון נראה דאין חוששין לקידושי קטן אפי' קידש בפירוש לאחר שיגדיל וכמו שיבואר:

הנה בפ' האומר דף ס"ב בעא מיני' רב אסי מר' יוחנן אמר פירות ערוג' זו תלושין יהי' תרומ' על פירות ערוגה זו מחוברת כו' מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה כו' מתקיף לה ר' אבא בר ממל אלא מעתה הנותן פרוט' לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך ה"נ דהוי קידושין הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת ופי' רש"י הלכך אין לך מחוסר מעשה גדולה מזה ע"כ:

ותו פריך אלא הא דאמר ר' אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן הוי קידושין ומשני נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ופרש"י בידו לקדשה בתמי' וכי בידו לקדשה אם יגרשה שמא לא תתרצה בקידושין עכ"ל ואינו מובן דהא במקדש לאחר שלשים דמקודשת נמי נימא הכא שמא לא תתרצ' לאחר ל' אע"כ כיון ששניהם עכשיו נתרצו בקידושין ודבר שלבע"ל לא הוי דביד' לקידושין עכשיו א"כ בנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך כיון דבידו לגרשה תו לא הוי דשלבל"ע ועכשיו נתרצו שניה' על הקידושין דלאחר גירושין וראיתי בחידושי ריטב"א ז"ל נהי דבידו לגרש' בידו לקדש' פי' שהרי אין בידו לקדש' עכשיו עד שיגרשה והיא מחוסרת מעשה גמור משא"כ בפירות מחוברין דמצי למיתלשינהו ובתלישה גופה ניגמר המעשה עכ"ל ולכאורה נראה שהוא מחלק בין מעשה רבה למעשה זוטא וקרי לגירושין מעשה רבה ולתליש' מעשה זוטא. ואינו מובן דשוי' המה במעש' ועוד דכל שבידו לא מחוסר מעשה הוא כלל:

ולכן נראה דודאי המקדש לאחר שלשים דבידם לקידושין עכשיו ושניהם נתרצו עכשיו לקידושין מהני לי' שפיר אבל במקדש לאחר גירושין דהקידושין אי אפשר לחול עכשיו כיון דאשתו היא אלא דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דבידו לגרשה ועכ"פ עכשיו אי אפשר להיות שום קידושין ומש"ה לא מהני ריצוי דעכשיו ואמרינן שמא לא תתרצה לאחר גירושין משא"כ בפירות מחוברין שאין צריך כי אם דעתו:

ולפי"ז ממילא מבואר הדין שלפנינו בקטן שקידש לאחר שיגדיל דנהי דלא הוי דבר שלא בא לעולם ומשום דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי מכל מקום לא עדיפא מדבר שבידו דאפ"ה לא הוי קידושין ומשום דשמא לא תתרצה האשה אח"כ וחשבינן לי' מחוסר מעשה וא"כ ה"נ בנ"ד מחוסר מעשה הריצוי שמא לא תתרצה לאחר שיגדיל ולא עדיף מאומר לאשתו הרי את מקודש' לאחר שאגרשך דודאי לא הוי דבר שלא בא לעולם דבידו לגרשה ואפ"ה חשבינן לי' מחוסר מעשה ה"נ לא הוי קידושין דשמא לא תתרצה אח"כ כשתגדיל וכן מ"ש במ"ל בעבד או שפחה שקיבלה שחרור