אבני מילואים על השולחן ערוך - א קלו

לא הוי חזרה. ועיין ב"י סי' רמ"א שכתב בשם הרשב"א ג"כ כדברי בעה"ת ע"ש ודו"ק:

(יא) מאחר שעדיין לא חלקו בח"מ כתב צשון הר"ן אינו כן וז"ל כיון שלא הגי' זמן העסק ורווח' לקרנ' משתעבד לא חשיב כשלו משמע שאם הגיע זמן החלוקה אף שעדיין לא חלקו כיון שבידו לחלוק ע"ש. וב"ש כתב ז"ל ועיין בח"מ סי' קע"ו דהמקבל עיסק' מחבירו יוכל המקבל לחלוק אימת שירצה ושנים שקבלו מאחר עיסקא אינו יכול לחלוק אימת שירצה בתוך הזמן צ"ל ה"נ איירי כשקיבל עם אחר דאין יכול לחלוק תוך הזמן עכ"ל. וסתימת לשון הר"ן אינו משמע שקיבל מאחר. וכתבתי בזה בס' קצה"ח סי' קע"ו סק"ח לפמ"ש בשט' מקובצ' פ' המקבל דף ק"ה ז"ל טרח ומלייא ולא אודיעי' לא מצי אמר לי' וא"ת ואפי' אנדעי' כל כמיני' דלימ' לי' נפלוג רווחא ופסידא כל חד באופי נפשי' והא דאמרי' בסמוך רווח' לקרנ' משתעבד כלומר דאי איכא פסידא בתר הכי ממלינין מיני' י"ל דשאני הכא דאכתי ליתי' לרווח' ומש"ה מצי א"ל לא בעינן לאיעסוקי בי' אלא א"כ פלגינן כל חד וחד כדינו דאפי' אתני מעיקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דיכול לחזור בחצי יום אבל האי דבסמוך דאי' לרווחא אשתעבד לי' לקרנא דנהי דמצי מיהדר בי' דלא למיעסוקו' בי' אפ"ה לאו כל כמיני' למיפלגי' לרווחא מקמי זימנא דלקרנא משתעבד הר"ן עכ"ל. וא"כ תו לא קשה קושיות הב"ש דנהי דיכול לחזור בו מלאיעסוקי בי' אבל ברווחא מיהת אית לי' שעבוד לקרנא ולא מצי לאפלוגי עד עת הזמן זהו ברירא ועיקרא דהאי מלתא ודו"ק:

(יב) של יין ונמצא של דבש בתוספת' פ"ג דקידושין בדינ' זה של כסף ונמצא של זהב אינ' מקודשת כיצד יעש' יטלנה הימנה ויחזור ויתננ' לה ויאמר הרי את מקודשת לי עכ"ל. וקשה לי למה צריך לחזור וליטלו הימנ' ולא סגי לה במה שיחזי' ויאמ' הרי את מקודש' לי וגם שיהי' עדיין בידה ואפשר לפמ"ש תוס' פ' המוכר את פירות דהיכא דהוי מקח טעות הוי מעות הלואה ולא פקדון וכ"כ בנ"י שם וכ"פ הרמ"א בח"מ ס"ס רל"ב דבכל מקום דהוי מקח טעו' הוי כבע"ח ע"ש וא"כ בקידושי טעות ה"ל הלואה והמקדש במלוה אינ' מקודשת. ואע"ג דהמקד' לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודש' התם משום דלשום קידושין יהבי' ניהלי אבל הכא דהוי קידושי טעות ונתבטלו הקידושין מכל וכל ואינה אכלה כי אם מלוה שלא לשום קידושין יהבי' ניהלי' אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דהיכי דהוי מקח טעות הוי מעות הלואה אלא בזוזי אבל בחפץ או כלי כיון דהוי מקח טעות הדרא בעיני' ולכך בהך דתוספתא צ"ע ועיין מ"ש בסי' כ"ז (יג) אעפ"י שבטלו בינו לבינה דעת הרשב"א דלא מהני מחילת התנאי אלא דוק' בדבר שבממון דה"ל כאומר התקבלתי אבל בתנאים שאינן של ממון לא מהני מחילת התנאי ונתבטלו הקידושין. ודעת הרמב"ם דבכולהו תנאים מהני ביטול התנאי כמ"ש הר"ן דלא התנה על מנת שאין עלי' נדרים או שאין בה מומין אלא א"כ יקפיד אח"כ על התנאי אבל אם לא יקפיד לא יתבטלו הקידושין והנה בכתובות דף ע"ג בקידשה על תנאי וכנסה סתם אמר רב צריכה גט אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאה אלא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והקשו התו' שם במה מקדש' כי אחיל לתנאי כיון דקי"ל חופה אינו קונ' ומזה הוליד הרמב"ם דמהני מחילת התנאי אפילו אינו של ממון. ולהרשב"א דסובר דלא מהני מחילת תנאי בדבר שאינו של ממון. נראה לפרש הא דאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום אחליה לתנאיה דמיירי בבעל וכנס ולא תימא משום אחליה לתנאו ומקדשה בביאה ויש לה נמי כתובה אלא טעמא דרב משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ לכתובה בתנאו קאי וע"ש פי' רש"י אלא דהר"ן שם הכריח דמיירי בלא בעל מהא דאמר עולא לקמן בסוגי' קדשה ע"ת ובעל ד"ה צריכה גט וא"כ ע"כ פלוגתא דרב ושמואל בלא בעל ע"ש וכיון דמיירי בלא בעל א"כ במאי מקדשה כיון דחופה אינה קונה מוכח דמהני מחילת תנאי אפילו אינו של ממון ואכתי איכא למימר דמיירי בבעל לפי הגירסא דגרסי בדעולא המקדש על תנאי ובעל ד"ה אינה צריכה גט והוא שטת בעל המאור שם דמפרש בהא דאמר רבה מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דהיינו כנסה סתם ובעל סתם דזה הוי כמו טעות שתי נשים כיון דלא אתני לא בשעת כניסה ולא בשעת בעילה בודאי אחולי אחלי' אבל טעות אשה אחת גרידתא היינו כניסה גרידא או בעילה גרידה דבזה סמיך אתנאו קמא ואינה צריכה גט והיינו דאמר עולא המקדש ע"ת ובעל אינה צריכה גט היינו בעל גרידא ע"ש. וא"כ מחלוקת דרב ושמואל בקידשה ע"ת וכנסה סתם היינו כל הכניסה בסתם החופה ובעילה וא"כ שפיר קאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום אחולי' לתנאו ומקדשה בביאה וכתובה נמי אית לה אלא משום דאין אדם עושה בב"ז וכמ"ש. ובתו' שם ד"ה לא תימא טעמא דרב כיון דכנס' סתם אחלי' לתנאי ופי' רש"י ויהא לה כתובה וקשה דהא תנן בהדיא במתניתן כנסה