אבני מילואים על השולחן ערוך - א קכה

והיינו הנאה שמניח על פיו הכסף ביד הבת וכיון דכבר נתאכלו לאו הנאה הוא לגבי האב דהא מחול חובך לפלוני ואתקדש אני לך נמי לא מהני דמלוה לא מהני אפי' במוחל לאשה גופה ומכ"ש שמוחל לאחר על פי' דלא מהני ועוד נראה לומר דס"ל לריטב"א כדעת הר"ר יונה הובא ברא"ש פרק שני דייני גזירות דקטן שלוה אין צריך לשלם אפי' הגדיל אח"כ ע"ש וא"כ לאו מידי שביק לה כיון דכבר נתאכלו וקטן פטור מלשלם היכא דליתי' בעיני' והרמ"ה סובר דקטן שלוה צריך לשלם וכדעת הרא"ש שם וכן פסק בש"ע חשן משפט סי' צ"ו א"כ אפי' נתאכלו ה"ל הנאה במה דשביק לה חובה:

והיכא דמקדשה בביא' הנה לדע' רש"י ותו' והרא"ש דכשנתרצה האב מקודשת למפרע א"כ קידושי ביאה נמי מהני כיון דאמרינן דמעיקרא ניחא לי' בכך ומקודשת בביאה אבל לשטת הרמ"ה והרשב"א והריטב"א דכשנתרצ' אינה מקודשת אלא אחר ריצוי וא"כ בכסף אי הכסף אכתי בעין לדעת הריטב"א ולדעת הרמ"ה אפי' נתאכלו וכמ"ש בהאי הנאה דשביק לה חובה אבל בביאה דמעיקרא לא מצי מקדשה עכשיו נמי אינה מקודשת דמשוך פרה זו ולא תיקנה אלא לאחר שלשים לא קנה מיהו נראה כיון דבנערה ס"ל להריטב"א דאפי' נתאכלו המעות מקודשת למפרע ומשום דה"ל זכותא דאביה אלא דבקטנה דלא מצות זכי בכסף קידושין לאבי' בתורת שליחות הוא דלא מהני למפרע וא"כ בקידושי ביאה נמי מקודשת בנערה כיון דבנערה קידושי למפרע חייל וא"כ ה"ה בקטנה דבקידושי ביאה אין חילוק דכיון דאמרינן דניחא לי' לאבוה בזכו' בתו א"כ כל דניחא לי' לאבוה הרי מתקדש' בביא' דבקידושי ביא' אין צריך שליחות אלא כיון דניחא לי' לאבי' קונה אותה המקדש בביאה דבקידושי כסף או שטר הוא דצריך שיבוא הכסף והשטר ליד האב אבל בביאה מעצמה מתקדשת כל דניחא לי' לאבוה וכן משמע מהא דפריך שם בסוגיא לרב אסי דאמר אבי' ולא היא מהא דתניא אם מאן ימאן כו' וקס"ד שפיתה לשום אישות ע"ש ומשמע דמקודשת למפרע בקידושי ביאה מיהו התם בנערה מיירי ע"ש אלא דלענין קידושי ביאה נראה דאין לחלק בין קטנה לנערה וכמ"ש אמנם במ"ש הריטב"א דבנערה מקודשת למפרע ומשום דזכות הוא לאב וזכין לאדם שלא בפניו ולשטת רש"י ותו' והרא"ש אפי' בקטנה מה"ט מקודשת למפרע אם נתרצה כששמע ומשום דניח' לי' בזכות בתו וכמ"ש לעיל בשם הר"ן. וקשה לי מהא דאי' בנדרים דף ל"ו התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו או דלמא מצוה דלי' היא וניחא לי' למעבדי' וכתב שם הרשב"א בחידושי' ז"ל הא דאיבעי' לן התורם משלו על של חבירו מי אמרינן כיון דזכות הוא לו אין צריך דעת בעלים קשיא לי הא שליחות לאו מדין דניחא לי' או לא ניח' לי' אלא גזירת הכתוב הוא דמה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ותדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי והלך ומצא תרום למ"ד אין חזקה שליח עושה שליחתו אמרינן בפ"ק דחולין דלמא שמע אינש אחריני ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואע"ג דסתם ניחא לי' שתיקן כריו וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו אי לאו זכות דמצוה דנפשי' עדיף עכ"ל וא"כ לפ"ז תיקשי לדעת הרא"ש דצאי וקבלי קדושיך הוי מטעם שליחות ומשום דקטן נמי נעשה שליח לטובתו וזכותו והובא בס"ק ג' דכיון דבשליחות בעינן לדעתיכם א"כ היכא מקדשה למפרע משום ניחות' דאב הא בשליחות בעינן דעת משלח ואע"ג דניחא לי' והא דאמרינן בסוגי' ודלמא ארצויי קמי' ופי' רש"י והרא"ש דכיון דארצי הבן קמי' אבוה דניחא לי' באשה זו נעשה האב שלוחו משום דזכין לאדם שלא בפניו ע"ש התם בתורת זכי' אתינן עלה דהו"ל כמו זוכה חפץ לחבירו וה"ה זוכה לו אשה אבל גבי קטנה אין כאן דבר שזוכין לאב אלא דניחותא בלבד הוא דאי' ומשו' מצוה הוא דרמיא עלי' וא"כ אכתי אינו אלא בתורת שליחות ושליחות בעינן לדעת אע"ג דניחא לי' וכמו שהוכיח הרשב"א מהאי דחולין דשמע אחר ותרם דניחא לי' שתיקן כריו וכן במ"ש הריטב"א בנערה דחיילי קידושין למפר' ומשום דזכות הוא לו נמי קשיא נהי דזה הוי זכות במה שזוכית הכסף קידושין לאבי' אבל בריצוי דאב לקידושין ליכא זכי' ואין בו אלא משום ניחות' דאב ושליחות בעינן לדעת אפי' היכא דניחא לי' וצ"ע ועיין בתו' נדרים שם שכתבו ג"כ כדברי הרשב"א הנז' ז"ל והא דאמרינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם וי"ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת עכ"ל והיינו כדברי הרשב"א דמשל בעל הכרי ה"ל בתור' זכי' וזכין לאדם שלא בפניו וצ"ע ועיין מה שכתב' בספר קצות החושן סימן רמ"ג סק"ט:

(יג) בפירוש אחר הקידושין והוא דעת הרי"ף ז"ל הני בי תרי דשתי חמרא כו' אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן א"ל רבנן ודלמא שליח שוי' לא חציף אינש כו' ודלמא ארצויי ארצי קמי' א"ל רבא בפירוש אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל וכו' וכולהו רבוותא הכי פסקו הלכתא כרבינא ודחו לדרב ושמואל בין קטנה ובין נערה דהיכא דקידש קטנה או נערה נפשה בלא דעתה דאבה דלא הוי קידושין בין נתרצ' האב בין לא נתרצה האב עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל והוא ז"ל מפרש כן משום דאם איתי' בנתרצה בשעת מעשה הוי קידושין הי' לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב כו' וא"כ אפי' נתרצה בפירוש אח"כ לפיכך אין אנו חוששין דלמא ארצויי ארצי קמי' כיון דאפי' ארצי' קמי' לא מהני כיון דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני כל שהי' שלא ע"י שליחות מתחלה וע"ש. וכיון דמשני אהא דפריך ודלמא ארצויי ארצי קמי' דליתי' לדרב ושמואל דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני א"כ מוכרח לומר דאפי' ידעינן דארצי קמי' נמי לא מהני דהא לשטת הרי"ף הא דמשני ליתי' לדרב ושמואל לאו משום דלא חיישינן לספיקא אלא משום דאפי' ידוע בודאי שנתרצה לא מהני א"כ מוכח דאפילו ארצי בפירוש לא מהני. וא"כ קשה לפי"ז הא דפסק בש"ע סי' ל"ה סעיף ד' דהיכא שגילה דעתו שחפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות דמקודשת ע"ש והא לשטת הרי"ף לפנינו ודעימי' והוא גאון רב אחא משבחא ובעל ה"ג ורבינו האי בתשובותיו דס"ל דאפי' נתרצה האב בפירוש לא מהני וא"כ אידחי' לה לגמרי ואמרינן דאפי' ידו' בפירו' שארצויי קמי' לא מהני דאי נימא דלא חיישינן לארצי קמי' א"כ היכי קאמרי עלי' ליתי' לדרב ושמואל דהוא אפי' בידוע וא"כ ארצי קמי' נמי אפי' בידוע לא מהני. ולכן נראה לענ"ד דלהנך רבוותא דמפרשי ליתי' לדרב ושמואל דהוא אפי' בידוע שנתרצה א"כ ארצי קמי' נמי לא מהני אפי' בידו' והך דסי' ל"ה סעי' ד' בשם יש מי שאומר הוא דכתב והוא לדעת הרא"ש ודעמיה דמפרשי ליתי' לדרב ושמואל דהיינו דלא חיישינן לספיקא ומש"ה נמי לא חיישינן לספיקא דארצי קמי' הא בידו' דארצי קמי' מהני ולפי"ז הך דסימן ל"ה סעי' ד' תליא באשלי רברבי ומידי ספיקא דרבוותא לא נפקא אמנם הך דינא דסעי' י"ב בקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהי' חפץ לקדשה דחיישינן שמא נתרצה והוא בטור בשם הרמ"ה נראה דלא יחלוק בזה הרי"ף דהא גמרא ערוכה היא והובא להלכה ברי"ף וז"ל ואיכא מאן דחש להא דרב ושמואל משום דאשכח לאביי ורבא דשקלו וטרו אליבי' דרב ושמואל דאמרינן איהו אמר לקרובאי ואיהי אמרה לקריב' אדאכלו ושתו אתו קריבי' באיגרא וקידשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח ואנן מסתברא דלא שייכי הא דאביי ורבא אליבי' דרב ושמואל אלא הכי קאמרי לא חיישינן שמא נתקדשה לדעת האב וקא משדר לי' לקדשה בחשאי לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' ע"ש. וכיון דחיישינן בגילה דעת שמא לקדשה בחשאי שדר לי' וכמ"ש שם הר"ן דאע"ג דבשדיך לא חיישינן לכך אבל בגילה דעתו שחפץ לקדשה חיישינן שמא שדר לקדשה בחשאי ע"ש. וזה כמ"ש לעיל ס"ק י"א דשידוך גרע מגילוי דעת שחפץ לקדשה ע"ש. והא דלא חיישינן גבי