אבני מילואים על השולחן ערוך - א קכד

נתרצה האב כששמע הוי קידושין למפרע ע"ש. וטעמא דלמפרע כתב הר"ן לפי שכל אדם רוצה להשיא אם בתו ומצוה דרמי' עליה הוא וזכין לאדם שלא בפניו. וטעמא דנתרצה כששמע הא לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים אבל כל שנתרצה גלי דעתו דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה עכ"ל וראוי לדקד' מל' הר"ן שכתב הא לא נתרצה כו' לפי שאינו זכות גמור כו' ותיפוק לי' אפילו בזכו' כל שמיחה כששמע אין בזכי' כלום ולא מהני הזכי' שזכו לו שלא בפניו ואם זכו לאדם מתנה שלא בפניו וכששמע אמר אינו רוצה אין במתנה זו כלום. כמבואר בכריתות וב"ב בפלוגתא דרשב"ג בשתק ולבסוף צווח ומשמע דאם צווח מתחלה ודאי אין מזכין לו בע"כ וכן בגר קטן דיכול למחות. ונראה משום דמשמע לשון הש"ס חיישינן שמא נתרצה האב כששמע ומשמע הא לא שמע אוזן האב מעולם לא הוי קידושין לזה כתב הר"ן לפי שאינו זכות גמור דודאי בזכות גמור כל שלא שמע כלל ממילא קם לי' בזכותו שזכו לו אבל בתו שיצאה מרשותו לכמה דברים דלא זכות גמור הוא אלא כשנתרצה כששמע אז הוא דאמרינן מסתמא ניחא לי' בזכותו שזכו לו אבל אם האב שמע ומוחה אעפ"י שנתרצה אח"כ תו לא מהני קידושין כן מבואר בר"ן:

ושטת הרשב"א דנתרצה האב ה"ל קידושין ואפי' מיחה האב כששמע אם נתרצה אח"כ הוי קידושין ע"ש. ז"ל משום דכל מאן דמקדש את הקטנ' שלא לדע' אבי' יודע שאין קדושיו קידושין אא"כ נתרצ' האב בקידושיו ועל דעת כן שיתפייס האב הוא מקדש וה"ל כמקדש על מנת שירצה אביך ובמתנה בפירוש כך אעפ"י שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת שהרי נתפייס דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שירצה בקידושין ויתפייס לבסוף ויאמר אין קאמר ואעפ"י שמת האב אמרינן שמא נתרצה שעה אחת קודם מותו דהכי אי' בתוספתא במכילתי' פ"ג ע"מ שירצה פלוני אעפ"י שאמר אינו רוצה מקודשת שמא יתרצה למחר שעה אחרת והא דאמר רב לקמן בין היא בין אבי' יכולין לעכב לומר דלא הוי קידושי ודאי אבל קידושי ספק הוי כו' ודאמרינן בירושלמי נתקדשה שלא לדעת כו' ובא אביה ועקר הקידושין התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה ודאי מיקפד קפיד ולא יתרצה לעולם הואיל ונעשה מעשה יתומה בחיי אב עכ"ל הרשב"א, מיהו לשטת הרשב"א לא חיילי הקידושין למפרע אלא לכשנתרצה האב הוא דחיילי הקידושין וכמ"ש הרשב"א דה"ל כאומר ע"מ שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה. ואעפ"י שלא חלו בשעת נתינה כו' והכא אעפ"י שנתאכלו המעות קוד' ששמע האב נמי חוששין לה דה"ל כהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דאעפ"י שנתאכלו המעות מקודשת וכן הוא שטת הרמ"ה הוב' בטור והוא דעת הי"א שלפנינו דכל שנתרצ' כששמע הוי קידושין אחר הריצוי ואף שנתאכלו המעות כמו במקדש אחר שלשים. אבל למפרע לא חיילי ע"ש ועיין מוהרי"ק שורש ל"ב ואיכא למידק דהא בפ' יש בכור דף מ"ט איפלגי רב ושמואל בפודה תוך ל' ונתאכלו המעות רב סובר בנו פדוי מידי דהוי אקדושי אשה. ושמואל סובר התם בידו לקדשה עכשיו הכא אין בידו לפדותו תוך שלשים ובת"ה סי' רס"ד פסק כשמואל וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה וא"כ במקדש את הקטנה לכשיתרצה האב אין בידו לקדשה עכשיו וכשנתאכלו הוי לי' מלוה כמו בפודה תוך שלשים כיון שאין בידו לפדותו עכשיו, ועוד דאפי' לדעת הפוסקי' שם כרב נמי תיקשי דבאומר הרי את מקודש' לכשיתרצה אביך ה"ל דשלבל"ע ולא מהני דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר זמן חיילי כדאמרינן שם בפ' אעפ"י דף נ"ט וא"כ אפילו המעות קיימין איך חייל הקידושין כיון דהשתא לא חייל והאומר לקטנה הרי את מקודש' לכשיר' אביך ה"ל כאומר לאשה אחר שימות בעלך דה"ל דשלבל"ע ואינה מקודשת אפי' המעות קיימין והתם בפודה תוך שלשים לא הוי דבר שלא בא לעולם כמ"ש במ"ל בפ"ד מאישות דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה ע"ש. אבל לכשירצה אביך זה לאו בזמן דממילא תליא אלא בריצוי אב. וכיון דהשתא לא מצי חייל היאך חייל לאחר זמן. ונראה לפמ"ש הריטב"א בטעמא דגמרו הקידושין כשנתרצה האב דהוא מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך כיון דנתן ע"פ מקודשת בהאי הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה וה"נ כשנתרצה האב הרי הוא כאומר הניח הכסף שנתת לבתי שיהי' שלה ואל תטלנה ממנה ותתקדש לך כו' ואפשר שהמקדש נתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין כדאיתא בפרק המדיר ע"ש. ויבואר לפנינו וא"כ כיון דהמקד' נתן אדעת' דהכי את הכסף ליד הקטנ' על דעת קידושין של האב וכשאב נתרצה ה"ל כאומר הנח לה המעות ולא תטלנה א"כ ה"ל כמדבר עם האב דתחלת נתינה ליד הקטנה היה על צד ערבות דאב ואעפ"י שתחלת הנתינה לא היה ידוע לאב דהכי אשכחן כה"ג בב"י ח"מ סי' קכ"ט בשם חזה התנופה ראובן שמכר לשמעון מלבוש על תנאי שיעמוד לו ערב ונתן לשמעון הלבוש והלבישהו ולאחר זמן העמיד לו ערב בשע' מתן מעות דתחל' הנתינ' הי' ע"פ ערבו' ה"ל כאלו לא ניגמר הדבר עד שעה שהעמיד לו ערב וע"ש וא"כ ה"נ כיון דתחלת נתינה הי' ע"מ שיתרצה אב ה"ל דין ערב בעת הריצוי דתחלת נתינה הי' לכך דאם לא יתרצה תחזיר לו הכסף ואפי' נתאכלו שביק לה חובה וכמו במקדש לאחר שלשים כיון דעיקר הקידושין מכח האב קאתי ולגבי אב לא הוי דבר שלבל"ע דהא ביד האב לקדשה עכשיו וה"ל כמקדש לאחר שלשים ודו"ק היטב. ובזה ניחא מה דקשי' לן בהא דמועיל ריצוי אב אפי' נתאכלו המעות הוי לה קידושין ואלו במקדש את הקטנה וגדלה ונתרצית לא הוי קידושין ואפי' הכסף בעין דלא קי"ל כהך מ"ד ביבמות פ' בית שמאי דגדלה קידושי' בהדה אלא דקדושי קטנ' לאו כלום היא אפי' גדלה ונתרצית לא הוי קידושין מן התורה כדמוכח בפ' יוצא דופן דף מ"ז ע"ש ומ"ש ריצוי דידה מריצוי דאב ועיין מוהרי"ק שורש ל"ב שכתב ז"ל ומ"מ אף כי נלמד ריצוי דידה לאחר גדלות מריצוי דאב כמו שאמרו החברים ע"ש הרי שעלה על דעת החברים להשוות זא"ז כמ"ש ולפמ"ש ההבדל מבואר דבריצוי דידה לאחר גדלות ה"ל דבר שלבל"ע דאפי' במחוסר זמן דממילא קאתי נמי ה"ל דבשבל"ע כמ"ש סי' מ"ג ס"ק א' ע"ש וכיון דהקידושין בינו לבין קטנה ה"ל דבר שלבל"ע ולא מהני אף אם הכס' בעין וכמו שלא מהני בלאחר שאתגיי' ואח' שתתגיירי אבל ריצוי דאב כיון דתחלת הקידושין לא הי' בינו ובין הקטנה אלא בינו ובין האב והנתינה הי' ע"מ שיתרצה האב וביד האב הוא לקדש עכשיו לא הוי דבר שלא בא לעולם וזה ברור ונכון. ושטת הריטב"א ג"כ דגמרו הקידושין כשיתרצה אב ולא למפרע ז"ל דגמרו הקידושין מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתו לך דכיון שנתן על פיו מקודשת כו' דמקדשה בהאי הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה כו' ה"נ כשיתרצה האב בקידושין הרי הוא כאומר הניח הכסף שנתתי לבתי שיהי' שלה ולא תטלנה ממנה ותתקדשה לך מיהו בעינן שיהי' הכסף בעין בשעה שנתרצה האב דאי לא במה מקדשה שהרי לא נתן ולא הניח לה כלום על פיו ומה שנתן תחלה מאיליו נתן לה על דעת קידושין שלו אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו שהרי אלו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספי' מינה ועכשיו מניחן בשביל אבי' ואעפ"י שאין דעת המקדש לכך בהאי הנאה דמטי לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקנה לה ואפשר שהמקדש נתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין כדאי' בפ' המדיר ובבתו נערה לא בעינן שיהי' הכסף בעין בשעת ריצוי דנערה נהי דלית לה יד לקבל קידושי' מכל מקום בת זכי' היא וכי מקבלת להו הרי היא כזוכה בכסף לאבי' וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע דזכין לאדם שלא בפניו וכן באומר לראובן זכה בכסף לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצית הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה עכ"ל. וביאור שטה זו דס"ל נמי דקידושי בתו ה"ל זכות דאביה וכמ"ש הר"ן הובא לעיל אלא דבקטנה ס"ל להריטב"א דאע"ג דה"ל זכותא דאב לא מצי' הקטנה זכי לגדול ולא מהני בקטנה אלא מדין ערב ומש"ה אינ' מקודשת אלא מכאן ולהבא אחר הריצוי דאב ובהנאה דאית לי' לאביה שמניח הכסף על פיו אבל קידושי נערה דמהני באומר צאי וקבלי קידושיך אפילו בשטר ומתורת שליחות ומש"ה מהני נמי למפרע ומתורת זכי' אלא דבהא נחלק הריטב"א משטת הרמ"ה דלהריטב"א אינה מקודשת אלא היכא דהמעות בעין אבל נתאכלו לא ולשטת הרמ"ה מהני אפי' נתאכלו המעות ונראה דטעמא דריטב"א דמקדש לאחר שלשים כיון דיהיב לאשה המתקדש' הוא דמהני אעפ"י שנתאכלו המעות וכמ"ש הריטב"א בטעמא ר"פ האומר ע"ש ז"ל מקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות פי' וכיון דברשותה אכליתנהו ויהיב לה רשותא לא נפקינן לא נעשו מלוה ומתקדשת באותה הנאה עכ"ל וע"ש והכא דהכסף שמקבל הוא האב