אבני מילואים על השולחן ערוך - א קכב

ואדרבה ערב דמשתעבד ודאי משמע אפי' אין אותו פ' מוטל עליו ואם חשש הרמ"א כאן בקידושין להך דמרדכי א"כ היה לו להזכיר הך דיעה בח"מ סי' קל"ב בדין ערב דהיינו דוקא שאותו פ' מוטל עליו ואם התם בדין ערב אין חילוק א"כ קידושין דנלמד מדין ערב למה בעינן דוקא שאותו פ' יהא מוטל עליו. לכן נראה דהרמ"א שכתב הי"א לאו מטעמא דמרדכי אלא משום דדין ערב ליתי' אלא כשדיבר עם המקדש וכמ"ש הרא"ש ולפי"ז אם אומר האב למקדש תן לבתי ודאי מהני מדין ערב ואפילו לדעת הפוסקים דזרוק מנה לים לא מהני אלא דוקא כשאומר ליתן לבן דעת ודאי קטנה לא גרע בזה וה"ל מטא הנאה לבן דעת כיון דנהנה הקטן. אמנם מ"ש המרדכי דהא דאמר ר' נחמן אומר אדם לבתו כו' היינו לר"י בר"י ממילא נשמ' לרבנן כיון דלא פליגי בזה אלא בדין מעו' הראשוני' לקדושין ניתנו מיהו בחידושי ריטב"א כתב בשם החכם ר' יצחק הלוי דאיכא למידחי כדרב נחמן בר' יצחק דס"ל דגם לר"י בר"י מעות הראשוני' לקדושין נתנו והא דבעי שיור ש"פ היינו משו' דכתיב ויעדה והפדה שיהי' בכדי שיעו' פדיה ע"כ ע"ש. וא"כ אפי' מדר"י בר"י לא נשמע ומש"ה ליתי' להך דרב נחמן דאמר אומר אדם לבתו כו'. ויתיישב בזה קושית הב"ש שהקשה לרא"ם דס"ל דאין הקטנה יכולה לקבל קידושין מדעת האב הא אמר רבא אמר רב נחמן בתך מקודשת לי כו' בין ע"י עצמה בין ע"י אביה והוא שלא בגרה ואע"ג דמה שאמר רבא אמר רב נחמן דף י"ט מדר"י בר"י נלמד ס"ל דהיינו דוקא לר"י בר"י קאמר ולא לרבנן מכל מקום האיך דוחה מימרא דרבא אמר ר' נחמן שאמר בדף ט' וע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי אם נשמע מדר"י בר"י ממילא נשמע לרבנן כיון דלא פליגי בזה וכמ"ש. אלא משום דרא"מ ס"ל כדרב נחמן בר"י וא"כ מדר"י בר"י נמי לא נלמד ולרב נחמן דס"ל דנלמד מדר"י בר"י ומשו' דס"ל אליבי' דר"י בר"י דמעות הראשונים לאו לקידושין נתנו א"כ ס"ל ודאי להלכה כן דאומר אדם לבתו דממילא נשמע לרבנן ומש"ה אין ראי' מהך דאמר רבא אמר ר' נחמן בדף ט' ומשום דאנן לא ס"ל כרבא אמר ר' נחמן אלא כרב נחמן בר' יצחק ועיין ב"ש שכתב ז"ל ואפשר דס"ל דסוגי' איירי בנערה והא דאמר שם והוא שלא בגרה ולא אמר והוא שלא היתה קטנה אפשר איידי דסיפא נקט ודחוק עכ"ל. ואין זה קושי' דודאי אפי' לדע' הפוסקי' דאומר אדם לבתו קטנ' ס"ל נמי אינו אלא בקידושי כסף דוקא ולא בקידושי' שטר וכמ"ש בסק"ג אליבי' דר"ן וריטב"א א"כ התם דף ט' דמיירי בקידושי שטר צריך לומר הא דקאמר בין ע"י עצמ' בין ע"י אבי' בנערה וכ"כ בריטב"א שם ז"ל אלא ודאי דהא דאמרינן והוא שלא בגרה היינו למימר' דהוי נער' ואת' לאשמעי' כר' יוחנן דאמר שאין נערה מתקדשת מטעמ' אלא אבי' ולא הי' הא בקטנ' אינ' מקבל' שטר קידושין כלל וכן עיק' עכ"ל. והנה לפמ"ש הרמ"א די"ח דאין הקטנה יכולה לקבל קידושין וחושש לדעת הרא"מ והמרדכי ומשום דלא ס"ל כר"י בר"י או משום דאפי' ר"י בר"י נמי ס"ל דמעות הראשונים לקידושין נתנו א"כ הא דאמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יודא כו' והיא גופה משכון וכיון דלא ס"ל כרבא אמר רב נחמן באומר לבתו כו' א"כ הך דינא דמלוה שיש עליה משכון נמי אינו מוכח ובסי' כ"ח סעיף י"א שם כתב בש"ע הך דינא דמלוה שיש עלי' משכון ולא חלק עליו הרמ"א ומשמע דכ"ע סברי הך דינא ואמאי כיון דשניהם לא למדנו אלא מדר"י בר"י וצ"ע:

(ו) אלא האב בעצמו צריך לקבל כתב הטור שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך בין בכסף בין בשטר כתב הב"י ז"ל כלומר דבביאה לא שייך למימר צאי וקבלי קידושיך אלא אומר לה התקדשי לפ' בביאה ומסרה לו שתתייחד עמה עכ"ל. ונרא' דאפי' אינו אומר סתם צאי והתקדשי עצמך בביאה למי שתרצה נמי מהני:

והוא לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דמש"ה בעינן בקידושין דוקא אמר הוא ולא אמרה היא משום דכתיב כי יקח איש אשה ועיקר הקידושין מן הבעל אלא שדעת האשה בעינן שתהא מבטלת דעתה ורצונה כדבר של הפקר והבעל קונה אותה עכ"ל וא"כ בקידושי כסף או שטר דבעינן מטי ליד האב הוא דלא מהני לדעת החולקין צאי וקבלי קידושיך משום דין ערב לית בי' כיון דאינו אומר לקדש כמ"ש בס"ק ה' ושליחו' לא סבירא להו הקטן אף דהוא לטובת וזכות הקטן אבל בקידושי ביאה שפיר מהני כיון דאין צריך דעת האב אלא שיבטל רצונו והבעל קונה אותה ובזה שאומר צאי וקבלי קידושיך הרי עושה אותה כדבר של הפקר והבעל קונה אותה ומשו' דבע"כ דאב הוא דאינה מקודשת הא כל שהאב נתרצה שתקדש עצמה לכל הבא לקדשה שפיר מהני זה נראה. ונראה לפרש בזה לשון רש"י בפ' האיש מקדש דף מ"ו גבי נתקדשה שלא מדעת ונשאת שלא מדע' ואבי' כאן דרב הונא אמר אוכל' בתרומ' הואיל ונעשה בה מעשה יתות' בחיי אב וכתב רש"י ז"ל בחייו קדשה והשיאה עצמה שלא מדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו או שתיקתו הודאה עכ"ל והנה שתיקתו כהודאה יש לפרש דהוי כאומר צאי וקבלי קידושיך דמהני לשיטת הפוסקים אבל הפקיר זכותו למאי מהני דהפקר אין בו לא משום ערב ולא משום שליחות וכן לפי טעמא דרשב"א באומר צאי וקבלי קידושיך דקטנה מקבלת קידושין דהוי כמרשה כחו לה נמי אינו שייך בהפקיר זכותו ולפמ"ש ניחא דרב הונא סבירא לי' חופה קונה ומהני כמו בקידושי ביאה דאין צריך רק שיפקר זכותו ורצונו לקדשה לכל מי שתרצה. ואע"ג דלרב הונא דאמר חופה קונה אינו אלא ארוסה ולא נשואה וארוסה אינו אוכלת בתרומה בחופה שאני דכיון דטעמא דארוסה אינו אוכלת בתרומה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ובחופה מייחד לה דוכתי':

(ז) וכדי' להוציא נפשי' מפלוגתא כתב הב"ש ז"ל נראה אם אמר מקדש תן לבתי קידושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקידושין אף אם אביה אינו שם דהוי כאומרת תן לפלוני עכ"ל והמעיין במרדכי יראה דס"ל דאפילו אומר תן לבתי נמי לא מהני והובא בס"ק ה' ע"ש אלא דכבר כתבנו שם דאנן לא ס"ל כמרדכי בזה ע"ש:

(ח) יחזיק האב יד הקטנה ז"ל ת"ה סי' מ"ג יראה דשפיר דמי שהקטנה בעצמה מקבלת קידושיה והאב יעמוד אצלה ויחזיק בידה לקבל הקידושין במצותו ובמאמרו וכן כתבו תוס' וסמ"ג ואשר"י ומרדכי בשם ר"י וכן הרמב"ן דקי"ל בהא כרבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך כו' ואע"ג דבמרדכי כתב בשם רא"ם דלא קי"ל הכי כו' עוד נראה דכל הני דברי הגאונים דלעיל לא מיירי אלא בנותן האב רשות לבתו להתקדש ולקבל קידושיה שלא בפניו לפי דעתה ורצונה הכי משמע לשון הגמרא ועלה פסקו הגאונים דאומר לבתו צאי וקבלי קידושיך אבל כשעומד על גבה ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו הוא בעצמו קיבל ואע"ג דאין המקד' אומר בתך מקודש' אלא הרי את מקודשת אין קפידה דרוצה לומר הרי את מקודשת מכח אביך עכ"ל. והנה אכתי צריך טעמא דהא כיון דחושש לדעת המרדכי דלא קי"ל כרבא אמר רב נחמן א"כ מאי בכך כשאב עומד על גבה סוף סוף הא לא מטו הכסף קידושין ליד האב וליכא למימר דכל שהאב עומד על גבה ה"ל כאילו דיבר להמקדש ומהני מדין ערב וכמ"ש בסק"ז מ"מ תיקשי לפמ"ש הרמ"א בסי' כ"ט סעיף ב' דלא מהני מדין ערב באומרת תן מנה לפלוני אלא בהתחילה היא ע"ש. ובקידושי קטנה אע"ג דהאב