אבני מילואים על השולחן ערוך - א קג

בקמא או בשני' שו"פ לא מהני עד דגמר כל הנתינה לידה ע"ש וקשה לי הא דאמר רבא ל"ש אלא דאמר בזו ובזו אבל אמר באלו אפי' אוכלת מצטרפות וממ"נ אם כבר גמר כל הנתינה לידה ואח"כ אוכלת ודאי' אפי' אומר בזו ובזו דלאו למלוה דמי כיון דיהבה לשום קידושין ואם לא גמר כל הנתינות א"כ אפילו באלו לא מהני והוי מלוה עד שיהי' באחרונה שו"פ וצ"ע. ואפשר דרבא לאו אמתני' קאי אלא מלתא באפי נפשה קאמר ל"ש אלא בזו ובזו ולא מצטרף אפי' איתנהי בעיני' ומשום דאנן לא ס"ל כר' שמעון דאמר לא לך לא לך כללא הוי וכמ"ש בשלטי גבורים דמתני' איתא כר"ש ואנן ס"ל דלא לך לא לך פרטא הוי וא"כ התקדשי לי בזו ובזו אפילו מנחת לא מצטרפי אבל אומר באלו מצטרפי ואפי' אוכלת כיון דגמר כל הנתינות לידה ובש"ס שם דפריך לרב ושמואל דמוקי ארישא הא הכא כללא קתני פרטי לא קתני. אית ספרים דגרסי ולר' אמי מי ניחא הכא כללי קא חשיב פרטי לא חשיב אלא אמר רבא הא מני רבי הוא והובא גירסא זו בתו' רי"ד ע"ש אלא דאין לו ביאור כלל וכבר עמד עלי' בתו' רי"ד שם. ואפשר ליישב גירסא זו לפי מ"ש בשלטי גבורים דבאוכלת ליכא חילוק בין בזו ובזו לאומר באלו דאם גמר כל הנתינות לידה בזו ובזו נמי מהני כשאכלה אח"כ ואם עדיין לא גמר כל הנתינות לידה אפי' באלו נמי הוי מלוה וא"כ אין הפרש בין אומר באלו לאומר בזו ובזו אלא דאומר באלו ה"ל כללא ואומר בזו ובזו ה"ל פרטא וכיון דברייתא הכא כללי תני פרטי לא תני א"כ תו ליכא חילוק בין אומר באלו לאומר בזו ובזו אלא אמר רבא הא מני רבי הוא וא"כ בזו ובזו הוי פרטא ובאלו ה"ל כללא וזה נרא' לענ"ד ליישב שטת שלטי גבורים דלא ליהוי דבריו תמוהים אמנם לפי גירסא שלפנינו דמשמע דרבא קאי אמתני' א"כ מוכח דאומר באלו מהני אוכלת ואפי' עדיין לא גמר כל הנתינות לידה:

(יז) בתורת קידושין בא לידה ומדידה קאכלה ואיכא למידק בהא דאמרינן פ' האיש מקדש גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דפליגי ר' מאיר וחכמים אמרו שם בטעמא דחכמים דאינה מקודשת משום דס"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה הו"ל מלוה ע"ש והא כיון דנותן לשום קידושין לאו למלוה דמי. והנה לפי שטת ש"ג דס"ל אפי' אומר באלו אם אכלה קודם גמר כל הנתינה לידה הו"ל מלוה הובא דבריו בס"ק ט"ז ע"ש א"כ ניחא דהתם נמי עדיין לא גמר כל הנתינה לידה עד אחר שגמר השירים וכבר נעשה מלוה. אבל לשטת הפוסקים דאומר באלו כיון דגמר כל דבריו אע"ג דלא גמר כל הנתינה לידה תו לא הוי מלוה א"כ התם נמי הרי גמר כל דבריו התקדשי לי בשירים שאעשה לך אלא שלא גמר כל הנתינה לידה וא"כ אמאי אינה מקודשת. והנה מצאתי קושיא זו כבר הקשה הרשב"א בפ' האיש מקדש ע"ש דכתב עלה ז"ל וי"ל דהתקדש לי באלו שאני הואיל ואיתנהי כולהו קמן מונה והולך הוא אבל שכירות דבשעה דאי' להאי פורתא ליתי' להאי ולא אתי להאי עד דאזיל לי' אידך לא חזי לאצטרופי כלל והלכך אינה מקודשת עכ"ל וגם בתו' רי"ד דף ס"ב נראה שהוא כתבה ג"כ על דרך הרשב"א. וכבר כתבנו ישוב לזה בסי' כ"ח ס"ק מ"א ועוד נראה לענ"ד לפי מ"ש הריטב"א פ"ק דקידושין גבי מקדש במלוה אינה מקודשת וז"ל איכא דקשיא להו מ"ש מקדש במלוה דאינה מקודשת מאמר לאחר שלשים כו' ואעפ"י שנתאכלו המעות ואיכא למימר דשאני התם כיון דלתורת קידושין יהבינהו ניהלי' הרי הוא כאלו פי' שתתקדש לו בהם בהנאה שהלוה אותן לה ונפטרת ממנו דודאי להכי אקדימנהו ניהלי' ויהיב לה רשות לאפקינהו שתיהנה בהם ותתקדש בהנאתה אבל הכא דבתורת מלוה הגיע לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת עכ"ל וא"כ דוקא הכא דיהיב לה כסף בעין דאית לה הנאה במאי דיהיב לה רשות להוציאן ונפטרת מהם אבל בשכירות כיון דאין השכירות משתלם אלא לבסוף ואפי' למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אבל זמן הפרעון ודאי אינו אלא לבסוף וכמ"ש תו' פ' הגוזל ובפ' האיש מקדש שם ומה"ט אמרו מרבין על השכר ואין מרבין על המכר שם בפ' איזה נשך דף ס"ה א"כ לא יהיב לה השתא מידי ולית לה שום הנאה ואח"כ כשנותן לידה החפץ כבר נעשה מלוה ועמ"ש סי' ח' ס"ק א':

(יח) חצייך בחצי פרוטה פ"ק דף ז' אמר רבא התקדשי לי לחצי' מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת א"ל מר זוטרא ברי' דרב מרי לרביי' ונפשטו קדושי בכולהו מי לא תנן האומר רגלה של זו עולה תהא כלה עולה כו' ומסיק התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' כו ופי' רש"י אין דבר זה דומה אלא לבהמה של שני שותפין דאיכא דעת אחרת המעכבת בה והתם לא אמרינן דתקדש כולה ע"ש והנה אכתי צריך ביאור דנהי דאיהי לא נתרצי' אלא לחצי' מכל מקום לחצי' הרי נתרצית וא"כ נימא דתפשוט בכולה דהא גבי הקדיש חצי' נמי לא נתרצה אלא לחצי' וממילא פשטו הקדש בכולה כיון דליכא מעכב דבהמה שלו הוא וה"נ מי מעכב על ידיהן כיון דשניהם המקדש והמתקדשת נתרצו לחצי' נימא דתיפשוט קידושי בכולה ובתו' רי"ד הרגיש בזה וכתב ז"ל הכא דעת אחרת פי' ואעפ"י שהאשה נתרצית לקדש חצי גופה ונימא דתיפשוט קידושי בכל גופה מ"מ בלא דעת האיש אינה יכול' להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשני דיעות לא פשטו קידושי אלא במה שפירשו אבל בהמה שאין דעת אחרת שם פשטו קידושי בכולה עכ"ל. אמנם מדברי תו' נראה דלא ס"ל לחלק בכך דהקשו תו' שם ע"ב ד"ה חצייך בפרוטה ז"ל וא"ת ואמאי לא אמר לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה ששומעת אבל אם היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטו קידושין בכולה והכא גלי אדעתה שמתרצה בכולה וי"ל דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין אין ה"נ דהוי פשטו קידושין בכולה אבל הכא איירי דאמר לה הרי את מאורסת לי או בחד מהנך לישנא דלעיל עכ"ל ואי נימא דהיכא דאי' שני דעות לא אמרינן כלל פשטו קידושין בכולה א"כ לא הוי מקשי מידי אע"כ דלא סברי כדברי תו' רי"ד וא"כ הדרא קושי'. לדוכתי' דנהי דאיכא דעת אחרת הא נתרצית עכ"פ לחצי' וא"כ מי מעכב על ידיהם שתפשוט קידושין בכולה וכמ"ש. והנראה בזה הוא לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט ז"ל וניחא לי דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא דומיא דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש"ה אמרינן בפ"ק דקידושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל וכיון דאין אשה מתקדשת עצמה כלל אלא משוי רצונה כדבר הפקר לגבי בעל והבעל מקדש אותה אבל מצד האשה ליכא תורת קידושין אלא רצון בלבד שאין האשה ניקנית בע"כ וכיון דמצד האשה ליכא אלא רצון א"כ לא שייך פשטו קידושי בכולה כיון דרצונה לא הי' אלא לחצי' וברצון לא שייך פשטו בכולה דע"כ לא אמרו פשטו קידושי בכולה אלא משום דקידושי אשה לשון הקדש הוא לפי' רש"י ותו' ואפי' לדע' הרמב"ם דאינו מחלק בכך וכמו שיתבאר לפנינו מ"מ קידושי אשה ה"ל קדושת הגוף וכדאי' בנדרים דף כ"ט דמדמה קידושי אשה לקדושת הגוף אבל רצון דאשה דאין בזו משום קידושי לא אמרינן בזו פשטה בכולה ומש"ה היא המעכבת דאין רצונה אלא לחצי' וזה נכון היטיב וא"כ לפי מ"ש תוספת בסוגיין לא סברי כתו' רי"ד ומש"ה קשיא להו בהא דבעי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דכיון דנתרצה לכולה א"כ פשטו קידושי בכולה ממילא כיון דליכא מעכב ומחלקין בין לשון הרי את מקודשת כו' וא"כ באומ' הרי את מקודש' לחצאין לא מבעי' דודאי פשטו קידושי בכולהו כיון דנתרצית וא"כ קשה על הרמב"ם דהוא כתב באומר לשון התקדשי ועיין ב"י מ"ש בזה ונראה דס"ל כתו' רי"ד דהיכא דאי' שני דעות לא אמרינן כלל פשטו בכולה אע"ג דריצוי הי' משניהם ומוהרי"ט כתב בחידושיו לישב ז"ל דכיון דעל פי דיבורו לא מתפשטין הקידושין אלא מחמתה והוי קידושין מחמתה ולא מחמתו ולפי זה אפי' אמרה דרצונה להתקדש לא הוי קידושין עכ"ל והובא בב"י ולא אתברר דבריו דהא כל הקידושין נמי מחמת' היא דאם אין רצונה להתקדש אינו יכול לקדש בע"כ אלא מכי נתרצית להתקדש ומשוי נפשה כדבר של הפקר לגבי בעל שיהי' הוא מקדש אותה וכמ"ש בשם הר"ן וא"כ ה"נ כיון דהיא נתרצית לכולה מכי אמר הבעל חצייך מקודשת ה"ל כאומר כולך מקודשת כיון דפשטה בכולה היכא דליכא דעת אחרת המעכב ולכן נראה כמ"ש. ועוד נראה בישוב דברי הרמב"ם לפי מ"ש תו' שם בהא דפריך ונפשטו קידושי בכולה מיי לא תניא ז"ל