אבני האפוד חלק א נז

בשטר קב"ע אף שאינו מקויים איך נסמך להתירה מטעם דלא חשיב הכחשה מצד הקייום כיון דלא אשכחן בהדייא דתקון רבנן בהו קייום בכ"הג דחששא רחוקה היא שיבא שטר מזויף מהתם להכא ובפרט שבא על יד מ"ץ של נא אמון דודאי קי"ל שאינו מזוייף מדשלחו מהתם להכא שנדון ע"פ שטר זה וראיה לזה ממ"ש הח"מ בס"ק כ"א על פסק מרן בס"יא דמעידין ע"פ הכתב אע"פ שאינו מקוים הביא שם תשובת רב"א שהצריך קייום והוא ז"ל חלק עליו וכו'. והב' דכיון דכבר פ' מרן בש"ע ורוב הפוס' דלענין להקל מתי' ע"פ הכתב ה"ה לאסר אנו אוסרין אותו בלי קייום וראיה לזה דפיסו' עדות נאמנין בין לקולא בין לחומ' וכו' והשתא הדברים קיו אם בגוי מס"לת שאין טעם לנאמנות מיהת וכו' הסכימו ר"הפ דחשיב הכחשה ונאמן לאסר אותה כ"ש בענין נאמנות השטר בלי קייום דיש טעם לדבר ואוקמוה אדאורייתא דא"ץ קייום דפשיטא דגם לאסר ג"ך אוקמוה אראורייתא וחשיב הכחשה לדברי העד הנז' ואינו נאמן א"ד יעו"ש

לעומת זה מצאנו ראינו להגאון מו"הר בס' שע"א סי' ט"ו שעמד על כיו"ב והוא על איש אחד שהעיד משם אחר שא"ל על פ' שהוא מת ושוב בא כתב מהעד הא' מגיד ומשמיע העדות שהוא יודע אשר לפ"ז אין בו כדאי להתיר וכתב וז"ל א ברא דכיון דלא נתקבל זה העדות בב"ד של ג' הראויין להיות ב"ד לאו כלום הוא להכחיש ולאסר וכמ"ש מוה"רא אבאיוב בתשו' מוהרש"דם סי' רל"ט דאם התירו ע"פ כתב אינו חלא להתיר אשה ולא להחמיר וכן ראיתי בתשו' מוהרא"א דכ"ה ע"ג דקיים דברי הרב מתשו' הרמ"בן מ"מ כיון דהכא בנ"ד מקום שנכתב הכתב היא העיר הקרובה אלינו ואיפשר לשלח מהכא להתם שיתקבל העדות ואז יהיה עדות זה שבכתב כדאי להכחיש ע"י שיקובל בב"ד וכמו שתפס במושלם מוהרי''בל בח"א סי' ט"ל להכחיש העד האומר מת מפי הכתב האומר לא מת וכו' וכיון דכן נחזי אנן י"ש הרי בהדייא דפלגן בהדייהו

ולא אכחד דעיקר הנדונות דאיתשילו מקמייהו שניין דא מן דא ומכח זה נוכל לשים שלום ביניהם דנדון מו"הר הוא בכתב שבא ויצא מתחת ידי הכותב עצמו ולא הגיד דבריו בב"ד במקום מושבו כתב זה אין בו כח להכחיש העד הב' המעיד שמת דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן וא"עג דלהקל כל כה"ג מקלינן להחמיר לא ומודה הנח"בכ ז"ל. אך בנדון ה' נח"ב דהעד הא' הגיד דבריו בב"ד במקום מושבו אלא דנפל לנו הספק אי הוי חתימת ב"ד אי לאו אז שבקיה אדיניה דקייום שטרות אינו אלא מדרבנן ויש בו כח להכחיש העד הא' ובזה מודה מו"הר ז''ל. אמנם כל זה איננו שוה להצילו להנח"ב דמריהטא דלישנא הנוטף מעצי הפ"תב בטעם הב' הוא דאפי' תימא דגם הכא צריך קייום לשטר מ"מ כיון דמעידין מפי הכתב להקל ה"ה דמעידין להחמיר וזה הוי היפך דברי מוה"רא אבאיוב ומוהרא"א שהביאם מו"הר וכנז'

איברא דהמעיין בדברי מוה"רא אלפאנדארי בגופן שלהן בעיניו יראה דעם היות דבתחילת דבר אשר וקיים סבי' מוה"רא אבאיוב והכריח דל"ד לשאר פסולי עדות דנאמנין בין להקל בין להחמיר (וכקושית ה' נח"בכ) מ"מ אסייומא דפסקא לא סליק הכי אליבא דהלכתא וז"ל שם בדק"כו ע"א אמנם עם היות שהראינו פנים לדבר שלא יהא עדות שבכתב כדאי להכחיש לאסר מ"מ מאחר שלא מצינו דין זה בפירוש לא בראשונים ולא באחרונים זולת באותה תשו' של מוהרא"א ואפי' לדידיה לא פסיקא ליה מלתא אין לנו לתקוע עצמינו בהלכה זאת וצריך לברר דרך אחרת בתשו' הרמ"בן וכו' י"ש הרי דהרב ז"ל משוי אנפשיה הדרנא ממ"ש בתחי' וגם כתב דספוקי מספ"קל למוה"רא אבאיוב הך דינא ונראה משום דהבין דמ"ש בתר הכי ואיפשר דכיון דלהכיר היבם סגי בקרוב וכו' היינו לחזר בו ממ"ש בתחי' הגם דיש לפרש דעל נ"ד קאי ומעתה אין להק' לה' נח"בכ מדברי סנהו ב' צנתרות הזהב שהביא מו"הר ז"ל

אשתכח השתא דהמחלוקת הוא שקול בין מו"הר ובין הנח"בכ הנ"חב ס"ל דבין להקל ובין להחמיר נאמן הכתב ומו"הר שע"א ס"ל דלהקל דוקא נאמן ולא להחמיר וש"ור למוהר"שג בס' צל הכסף ח"ב סי' ז' דקאי ויתיב בסברת הנ"חב והבין דברי מוהירא אלפאנדארי כמ"ש עי"ד

וכשאני לעצמי נ"ל דמתרי טעמי לא הי"ל לה' נח"ב להכניס נ"ד בסלע המחלקות הזה אי כתב ב"ד בעי קייום או"ל חדא כיון דנ"ד היה שטר קב"ע שקבלו הדיינים מקאנדייא אע"ג שלא נכרו החתימות עכ"ז מהני ומעלי וכמ"ש על כיוצא בזה מוה"רא אלפ'אנדארי בתשו' סי' יו"ד דנו"ן ע"ד דע"כ לא נחלקו הפוס' אי בעי קייום או"ל אלא דוקא כשכתוב בשטר לשון עדות אבל כתב שהוא לשון ב"ד אליבא דכ"ע לא בעי קייום הו"בא לציו"ן בס' יד"א הגהב"י ס"ק נ"א וכ"כ בס' פ"ת ס"ק ב"ן משם הגאון נו"בי סי' ל"ג גם הגאון מארי דאתרין בשער אשר חא"הע סי' ז"ך הרחיב פה האריך לשון בענין זה ואסופא דמלתא אסיק ותני דמעב"ד של אשה עגונה א"ץ קייום לכ"ע יש"ב הסופגנין והדובשנין. זאת שנית דכבר כתב ה' עדו"בי בסי' י"ג ה"ד היד"א בס"ק מ"ז דע"כ לא נחלקו הפוס' הנז' אלא דוקא במצוי דאין אנו יודעין מי כתבו אמנם היכא דבא ע"י שאלה בזה ודאי איכא למימר דמסתמא הוא הכותב וכן הסכים מו"הר בסי' ט"ו ד"ס ע"א וכן הביא הפ"ת משם הגאון חת"ס בסי' מ"ג ומ"ה שכ"כ