אבני האפוד חלק א שפא

אם העברה היא אסורה ודאית מדאורייתא העובר עליה אינו פסול מן התורה דאינו נפסל העד מן התורה כ"א כשעבר עברה שחייבין עליה מלקות מ"הת וכמבו' בדברי הרמב"ם פיו"ד מה' עדות ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ד אבל על עברה שאין בה מלקות אף שאיסו' מיהת אינו נפסל רק מדרבנן וכמ"ש רי"ו והובא ביתה יוסף שם ובהגה ס"ב ואם בעברה ודאית שהיא מ"הת אינו נפסל אלא מדרבנן כ"ש בעברה שהיא ספק אם אסורה מ"הת או לאו. וכפ"ז ע"כ דמ"ש מרן פה ספק פיסולי תורה היינו דיש ספק בעברה שעשו אי לוקין או לאו או מחמת פלוגתא דרבוואתא או מחמת דבר אחר והכי פירשה מוהרי"בל בח"ד סי' ט' והחידוש הוא דאפי' בכי האי דהוי העברה ודאי אסורה מדאורייתא מ"מ העובר עליה אינו נפסל אלא מדרבנן וחוששין לקידושיו להצריכה גט

והכין חזינא להגאון בע"ס פ"מג בספרו שושנת העמקים אשר לו בפתיחת הספר ד"ב שכתב וז"ל ראובן קידש דינה בת לאה בפני עדים שחללו יו"ט במלאכה דאור' שבשלו לצורך עכו''ם או בהמה אי חוששין לקידושיו תשו' בשל ביו"ט לצורך עכו"ם ולבהמה פשיטא דאינו לוקה כרבה דאמרינן הואיל, ואם אין ראוי לישראל שהיא טריפה דאין שיך כאן הואיל בזה לכאורה יש מחלוקת דלהרמב"ם פ"א מה' יו"ט הלכה ט"ו המבשל לעכו"ם וכו' אין לוקה עליה שאילו באו אורחים היה התבשיל ראוי להם משמע דאי אין ראוי להם לקי וכנראה ממרוצת דברי המ"מ וכו' ומשמע כל שאין ראוי לישראל לקי ולתו' ביצה די"ב ע"א שכתבו דלב"ה דנדרים ונדבות לא קרבי ביו"ט מלכם הוי רק עשה ולאו ליכא ולפ"ז ה"ה לעכו"ם ובהמה ואפי' אין ראוי לישראל לא לקי והוי ספק ע' א"הע סו"סי מ"ב ובח"המ סי' ל"ד דפסו"ע ד"ת בעברה שיש בה מלקות וכו' ועדיין צ"ע עכ"ד מבואר דאע"ג דחלל יו"ט במלאכה דאורייתא כיון דלדעת התוס' לא לקי לא מפסלי והוי ספק ומינה דחוששין לקידושיו. הרי עד ממהר לדברינו דמ"ש מרן ספק פיסול תורה היינו דעברי אדאורייתא במידי דיש ספק אי לקי אי לאו ועכ"ז אין פסולין חלא מדרבנן וכדברי רי"ו המובאים בח"המ הנז'. ונקטינן דאע"ג דעבר אדאורייתא ודאית וכ"ש בספק דאורייתא וגם היכא דעבר אעברה שיש ספק אי לוקין עליה בכל אלה אינו נפסל אלא מדרבנן

אפם כי עז מה שראיתי עוד לה' שושנת העמקים שם בד"ג ע"א שכתב וז"ל ויש לי חקירה אחת בענין פיסו' עדות אם אחד עבר עברה ספק איסור תורה אם נפסל לעדות מדרבנן או כשר לגמרי ומה שהביאני לזה הוא דקדוק דברי הרמב"ם ה' עדות שכתב וז"ל עבר עברה שחייבין עליה מלקות מ"הת פסול מה"ת היה החייוב שבה מדבריהם ה"ז פסול מדבריהם ומדכתב היה החייוב שבה ולא כתב בקיצור עבר עברה מדבריהם ה"ז וכו' אלמא דאין פיסול כי אם ביש חייוב מלקות דחז"ל עשו לדבריהם כשל תורה וכשחייב מכות מדבריהם פסול מדרבנן והיכא דליכא מ"מ מדבריהם כשר אף מדרבנן וכו' וכפי דברי הב"י ביו"ד סי' רצ"ה דעל הספקות אף מ"מ לית ביה וא"כ לכאורה בספק איסור תורה אף למ"ד ספק מ"הת אסור לית ביה מ"מ וכשר אף מדרבנן א"ד ז"ל וכ"כ בקיצור בפתיחה כוללת לספרו פ"מג על א"ח אות כ"ד ורמזו ה' פ"ת בח"המ סי' ל"ד סק"ז ראה זה חדש דלפי דעת הרב אם עשה עברה שיש בה ספק תורה בעשייתה וכן אם עבר עברה מדרבנן שאין פה חייוב מ"מ כשר לעדות מ"הת ומדרבנן

ונוראות נפלאתי עליו דמלבד דזה דבר תמוה לעין כל וכמו זר נחשב בבא לפנינו שני עדים האחד אכל כזית בשר ספק נבלה שהוא ס' איסור תורה ונכשירהו לגמרי והאחד שאכל בשר עוף בחלב נפסל אותן מדרבנן, עוד בה דמדברי הפוסקים יש להוכיח דלא כוותיה והן קדם אני אומר דאה"מר וגלגול מחילות מכבודו כי רב הוא. מה שסמך עצמו אדקדוק דברי הרמב"ם נראה דאין כאן סמיכה יען שהוא הבין דמ"ש הרמב"ם היה החייוב שבה מדבריהם דהיינו חייוב המלקות וכדמשמע לכאורה מריהטא דלישניה דהרמ"בם אך לא כן אבי דעיקר כונת הרמ"בם היינו על עיקר האיסור אם הוא מדבריהם ויגד עליו רעו שסיים וכתב וכבר נתבאר בכל מצוה ומצוה דברים שאיסו' מ"הת ודברים שאיסורן מד"ס מבואר דעל עיקר האיסורין קאי לא על המלקייות דאי הכי היל"ל דברים שלוקין עליהן מ"הת ודברים שלוקי' עליהן מד"ס וכן הבינו הבע"הט ומרן כש"הט. דכשהעתיקו דבריו בח"מ סי' ל"ד (וכמ"ש הרב"י שם דלשון הטור הוא לשון הרמב"ם) כתבו היתה עברה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן, גם הרב"י כשהביא לשון המרדכי דמי שהגביה ידו על חברו נקרא רשע ופסול לעדות כתב וז"ל ואם המגביה יד ע"ח אינו לוקה צ"ל דעובר על ל"ת שאין בו מלקות פסול מדרבנן ואע"ג שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע דכ"ש הוא לעובר על ד"ת שאין בו מלקות וכו'. ומורם בהגה שם ס"ג פסק להא ואין ראיה מדלא פסקה מרן דמאחר שכתב שאם היתה העברה מדרבנן וכו' לא הוצרך לכתב הך דמכ"ש נפקא וכמ"ש בב"י ולא מצינו דמגביה יד ע"ח לוקה מ"מ

העוד לנו ראיה חותכת בדברי הרמב"ם בעצמו שם שכתב לבש בגד צמר או שאבד בו חוט של פשתן הרי הוא פסול מדבריהם. ובגד זה שאבד בו כלאיים היינו קודם צביעה ופי' אבד בו כלאיים אינו ר"ל שבודאי יש חשש של פשתן ואינו ניכר דהא הוייא איסורו מדאורייתא