אבני האפוד חלק א שעט

קל"ד לפנים סוף אות שמ"ט וע"ע משכנות הרועים מע' העין אות מ"ז דרנ"ג

קל"ה ס"לה ש"ע יש מ"ש שאם נפל למים שא"לס גובה כתובתה, ע' כנ"הג הגה"בי ס"ק תק"ך יד"א ס"ק תרע"ד משכנות הרועים מע' העין אות מט"ר דרט"ו ע"ד

קל"ו לפנים סוף אות שע''ו וע' למוה"רי אלקבץ בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סו"סי ג' דהאריך להוכיח דאעיקרא סברה של ריא"ז היא יחידאה ודיינו להחמיר באשה עצמה אך לא בע"א. וה' המחבר שם בסו"סי ד' אישר וקיים דבריו וכתב דכ"ש בשאר קטטות שבין איש לאשתו דגם ריא"ז לא אמרה יעוש"ב

קל"ז ס"ן בהגה אבל ב' אפילו לא אמרו קברנוהו נאמנין, לאו דוקא להציל מחששת אם חי אם מת מהני שנים אלא אפילו לענין ההכרה והידיעה אם איהו ניהו הנעלם מהני עדות ב' דל"א בדדמי, ה' שמן המר א"הע סי' ב' די"ט עג"ד ואילך

קל"ח לפנים סוף אות שפ"א וע' אביר יעקב סי' ח' דס"ה

קל"ט סנ"ה בהגה וי"א דאינה נאמנת, ע' יד"א הגה"בי ס"ק תשי"ג. שהביא דבע"א הוא מחלוקת דאיכא מ"ד דלכ"ע נאמנת וע' אביר יעקב סי' י"א דע"ב ע"ד דגם דעתו להתיר מחמת דאיכא ס"ס עי"ד

ק"מ לפנים סוף אות שפ"ה וע' בתשו' מוהר"א בן ארולייא ז"ל כי באה בס' אב"יע סי' א' די"ט ע"ג דסבר מימר דהך עובדא דש"ס דאמרו דחיישינן דלמא ערק היינו שלא להשיאה לכתחי' אבל אם נשאת לא תצא, וה' המחבר שם בסי' ב' דכ"ו ע"ד חלק עליו בכח והכריע מדברי הש"ס דליתא להא אלא אפי' בדיעבד אם נשאת לא תצא עי"ד וע"ע בס' פאת נגב סי' ט' דאם אחר השריפה מצאו גוף אחד נחרך והכירוהו שהיה פב"פ ולא קדמה להם הידיעה אם נעלם זה כלל דלא סמך להתיר אם לא ע"פ עדות מספיק מאיש אחד שהעיד דבשכבר סבב האש אותה השכונה ראה לאיש הנשרף שהיה מכירו והיה מבקש לצאת ולא יכול שהדלת היתה סגורה והיו אנשים שהפצירו לשבר הדלת שלא יכולו וכו' יעו"ש ובמפתחות מציין לעיין בס' משפט צדק ח"ג סי' ל"ה

סי' כ"י

א ס"א ש"ע ואסור להביט ביפיה איסור הסחכלות בעריות אם הוא מדאורייתא או מדרבנן עמ"ש בזה הב"ש סק"ב קהלת יעקב בתוס' דרבנן מע' הק' אות פ''אר שדי חמד חלק הכללים מע' האלף אות ב'

סי' כ"ג

א לפנים סוף אות ב' וע' בס' שבט סופר הנד"מ ממש בח"אהע סי' א' שעמד על חשוך בנים שכפי הרופאים אין עכוב מצד האשה רק אולי הבעל גורם ורוצים לנסותו ע"י שיביא להם שכבת זרעו לבדק אם ראוי להזריע ולהוליד והעלה דלדינא יש להקל משום מצוה רבה דפ"ור אבל למעשה לא רצה להתיר רק אם יסכים עוד גאון מפורסם יעו"ש

ב לפנים סוף אות ד' והן עתה בא לידי ס' שבט סופר הנ"ל וראיתי לו בח"אהע סי' ב' שעמד על זה ואסר קודם תשמיש ואם יש מי שרוצה להתיר גם הוא יסכים ע"ז עי"ש

סי' כ"ו

א ס"ב ש"ע אם הכניס אשה לחופה וכו'. ע' יד"א סק"ז שכתב דיש להחמיר ועוד לו בסק"ח, וז"ל הגאון חקר הלכה בחקירה ז' ד"ל משמע דהמחבר החליט כדמה ראשונה וכו' מ"מ בב"י סיים משם הר"ן דמאחר דר"ח מסופק א"א להקל וכתב עליו הר"בי שכ"כ הרש"בא בתשובה שיש לחוש לדברי ר"ח שהוא רב מובהק וכ"ש בדבר שבערוה הרי החליט בב"י דעתו להחמיר מ"הת אף שכתב בש"ע סתם הכניסה לחופה נראה דכ"ז מיירי בא"ל בפירוש הרי את מקו"ל בחופה זו אבל זולת זה אין שום מקום להחמיר ומצאתי לי און בדבר הזה בשו"ת פ"י סוס"י נ"ה ונראה במפרש גם דעתו נוטה להחמיר מספק לכן אם בא מעשה כזה באחד שקדש בחופה חוששין לדר"ה וצריכה גט עכ"ל וע' פ"ת סק"ב מ"ש משם ה' שע''המ והגאון שם האריך בזה

סי' ז''ך

א לפנים סוף אות א' וע' אביר יעקב סו"סי כ"ד דנסתפק היכא דאמר הדברים בעוד שהחפץ היה ביד שניהם ועדיין שום אחד מהם לא סילק את ידיו אי מקרי לאחר מ"מ, וכפי ריהטא דלישניה שם משמע דגם בזה חשיב לה שתיקותא דלאחר מ"מ. ואה"מר הפריז על המדה ומדברי הרבנים שהבאתי לפנים נראה דבכ"הג לא מקרי שתיקותא דלאחר מ"ע דהם לא עמדו אלא בין תכ"ד לאחר כ''ד ויותר מהמה הי"ל ללמדנו היכא דעדיין החפץ ביד שניהם וכ"ש דלפ"ר ה' חסדי דוד בכה"ג הוו קידושי' גמורין ודוק היטב

ב נתן לה תפוח וא"ל בטבעת זו כיון שפניה מגולות וראתה סברה וקבילה וכמ"ש הר"שבא סי' אלף קפ"ו ה' משכנת הרועים מע' הק' אות כ"ו.