אבני האפוד חלק א רעה

ד ס"ג בהגה אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך וכו' ע' מטה לחם בסי' י"ב מה שפלפל בזה

ה אפי' לדעת הי"א היכא דליכא באשה שום פשיעה מודו. ע' חיים ושלם ח"א סי' י"א

ו ס"ה ש''ע קנא לה בפני ב' שא"ל אל תסתרי עם פ' ה"ה אם אמר לה אל תקבל לפ' בבית, כנ"הג הג"הט סק"א משם מוהר"א דיל מדיגו בתשו' כ"י וע' פ"ת סקי"ד שהביא משם ה' חת"ס ח"ב סי' צ"ו שכתב דלשון זה הוי כמו אל תדברי עם איש פ' דלא מקרי קנוי ולא עלה על שפתיו דברי הכנ"הג, וגדולה מזו כתב ה' בני בנימן בסי' יו"ד די"ג ע"ד דאפי' אמר לה הזהרי מפ' דהוי קנוי י"ש וע' בתשובותי שם מ"ש ע"ד והן עתה ראתה עיני לה' מטה לחם בסי' כ"ב דמביא וקורא תשו' ה' ידש"מ בסי' א' דאם אמר לה אל יכנס פ' לביתינו דהוי קנוי ותהי בה דהוי היפך סברת ה' חת"ס, ומ"מ באומר לה מירה די נון קונושיאר קון איסטי דמשמעות האי לישנא הוי לומר אל תעשי עמו דברי מרעיג אפי' בגלוי לכ"ע הוי כמו אל תדברי יעו"ש

ו ס"ו ש"ע א"ל בפני ב' אל תדברי עם איש פלוני אין זה קנוי אפי' נסתרה עמו, אפי' היה כאן דבור וסתירה עדיין מותרת ודלא כדמשמע מדברי ה' ידיו ש"מ בסי' א'. מטה לחם סי' ב"ך

ז ס"ז ש"ע לא יאמר אדם לאשתו אפי' בינו לבינה וכו' ע' כנ"הג הג''הט סק"ב וע' פחד יצחק אות ס' הנד"מ בדפ"ז ע"א מה שפלפל בלשון הרמב"ם והש"ע פה ובסעיף שאח"ז ידיו של משה סי' א' פ"ת ס"ק ט"ו מטה לחם שם שדי חמד מע' אישות סי' א' דמ"ט

ח ס"ח ש''ע בא ע"א והעיד לו שנסתרה וכו', ע' מה שפלפל בזה ה' חק"ל בסי' ע"ז וע"ח

ט ס"ט ש"ע לא קנא לה ובא ע"א וא"ל זנתה והוא שותק אם נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה הן סנה דברי הטור מיסודו של הרמב"ם פ"א מ"ה סוטה דיליף לה מסוגיית הש"ס דקידושין דס"ז מההוא סמייא דא"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה וכמ"ש מרן בב"י וכ"כ עוד בפ' כ"ד מה' אישות דין י"ז, ובמושכל ראשון מדברי הש"ס נראה דהיכא דמאמינו אסורה לו מדאורייתא דהא אי אתו תרי סהדי ואמרי דזנתה היתה אסורה עליו איסור תורה וה"ה הכא רק ההפרש הוא דהיכא דאיכא תרי סהדי כייפינן ליה להוציא ואילו הכא דהוי ע"י האמנת הבעל אינו חייב אלא בבא לצאת יד"ש, והפוס' נקטי בלשנייהו דטעמא הוי משום דשוייא אנפשיה חד"א ע' מוהראנ"ח ח"ב סי' ך' וסוג שוייא אנפשיה חד"א הוא מדאורייתא וכמ"ש מוהר"ם דיבוטון בתשו' סי' זין וכבר אסף וקבץ בזה רב רחומא"י מוהר"א ברכה נר"ו בחידו' ליו"ד שבס' ויקרא יהושע סי' א' סקי"ב וי"ג

ועל פי הבא'ר תס' אנכי לא אדע שכול דברי מוהר"ר תם בס' תומת ישרים סי ע' שכתב דהאי דאמרינן אי מהימן לך כבי תרי הוא מדרבנן וכו' ולא ידעתי מהיכא נפק"ל האי מלתא דהיא כיון דעיקר האיסור הוא מטעם שאחד"א הו"ל איסור דאורייתא, איברא דהך דנקטו הפוס' בטעמא דמלתא דהוייא משום שאחד"א נראה דלאו פסיקתא היא דמדברי התוס' שם בסוגייא דיה רבא אמר נראה דלא הוי טעמא משום דהו"ל חד"א רק משום דרגלים לדבר ע"ע דעפ"ד ל"ק כלל על ה' תו"י וק"ל שוב ראיתי להרשב"א במיוחסות סי' קל"ג שכתב דמה שאמר שמואל זיל אפקה לאו לאסרה עליו דבר תורה קאמר וכו' אלא כי אמר שמואל בבא לצאת יד"ש קאמר י"ש וכבר הוו בה רבנן קמאי מדוע אין כופין כיון דאסרה עליו ויישבוה ע' כנ"הג סי' קט"ו הג"הט ס"ק פ"ט מ"ש משם הרא"ם ומוה"רי הלוי ואין הספרים תחת ידי, ולכל הדברות עיקר החייוב אינו אלא מדרבנן והא לא דמייא לטענת פ"פ שכתבתי לעיל סי' ס"ח דהוייא מיהת דהתם שאני דאמרו בש"ס בהדייא ופ"פ כשני עדים דמייא, וכ"ש לפי מ"ש שם משם הגהות כסא דהרסנא סי' קנ"ג שהאריך להוכיח דכל שאינו בקינוי וסתירה מה שמחמיר בספקו הוא מדרבנן יעו"ש וע' בס' ידי דוד סי' ק"ו דקי"א ע"א דכתב להדייא דאין חיוב זה אלא מדרבנן ושכן הוכיח במישור ה' באמ"ח ח"ב חא"הע סי' ב' ומ"ש בזה ה' מוהר"א ישראל בתשו' כי באה בס' נשמת חיים חא"הע סי' ב' בדעת הרשב"א הוא תמוה וכאשר הושג מהרב המחבר שם

י מתוך דברי הרמב"ם פכ"ד מה"א דנקט בלישניה שאמרה לו אחת מקרובותיה וכו' ובפ"א מה' סוטה דקאמר והעיד לו משמע דלא בעינן שיעיד בפני ב"ד רק כל שאמר הדברים בינו לבינו והוא מאמינו ה"ז חייב להוציאה ומו"ר דיינא בס' יאודה יעלה חיו"ד סי' י"ד כתב דהא דאמרו בש"ס אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה היינו בהעיד בפני מר שמול כנז' שם אבל כל שלא העידו בפני ב"ד משמע שאינו אסור לקיימה ובהגהותי שם אנכי העירותיהו דלפי גירסתנו בש''ס לא משמע הכי דשם נאמר כי אתא שליח אמר אשתו זנתה אתא לקמיה דמ"ש אמר אי מהימן לך וכו' משמע דהשליח אמרו לההוא סמייא וההוא סמייא הביא המעשה לפני מ"ש והבאתי שם דברי הראב"ד בע"ס תפארת אדם בכ"י דמסייע לי ומר הוא דקאמר דאיכא שינוי גרסאות בש"ס, רק בזאת נפל טעות שם דהבאתי דברי ההגה"מיי פ"ה מה' עדות לסייעני והם עזר כנגדי והוא טעות הניכר

י"א לאו דוקא שבא איש אחר אלא אפי' בא הנחשד בעצמו ואמר לבעל שבא עליה אם דעתו סומכת עליו ובא לצאת יד"ש חייב להוציאה אע"פ שהוא חשוד על העריות דלא גרע מהאשה עצמה האומרת שזנתה תחתיו דאם דעתו סומכת עליו שחייב להוציאה, הרב מנשה מפדוואה בתשו' כי באה בס' פחד"י אות ס' הנד"מ דט"ו ע"ב אבל ה' פחד"י שם כתב דהנחשד אינו נאמן אע"פ