אבני האפוד חלק א רע

המאירי לא היה אוזר חייל לעשות שלום ביניהם ולקיים יסודו דרו"הפ ס"ל כרב, והדרן לכללין דהו"ל ס"דר ורובא מקלין ודינא הוי דניזיל לקולא. הגם הלום שא נא עיניך בתשו' מוהר"חש סי' ל"ב ול"ח שרמז הכנ"הג ועיניך תראנה דלא דבר על דבר הלכה כדברי מי ותשו מוהריב"ל ומוהרא"ש אינם לפני ולא אדע מה דברו הנביאים בענין זה, ואם לא העידו על המנהג רק הם כתבו לענין הדין יש להשיב כמ"ש אכן כל זה אינו אלא לענין מ"ומ בהלכה אך לענין מעשה אם הרבנים הנז' הלכו להחמיר מאן ספין ומאן רקיע לעשות מעשה היפך סברתם

אחר כל אלה הדברים אורו עיני וראיתי למרן הקדוש בסי' קס"ט בפי' ס' חליצה ס"מ שכתב וז"ל צריך שידעו אם היבם אטר רגל משום דפליגי ביה רבוואתא (דאיכא מ"ד חולץ בימין כל אדם וי"א דחולץ בשתיהן וי"א שאינו חולץ כלל) ונ''ל שאם יש לו אח אחר צריכה לחלץ ב' רגליו בב"א וכו' שאם חולצת רגל אחד קודם חברו איכא למיחש דלמא הל' כמ"ד שאינו חולץ אלא ברגל האחד והוייא לה חליצה פסולה. וצריכה לחזר ע"כ האחין וכו' ע"כ צא ולמד כמה הלכתא גברוואתא מדבריו א' דאיהו פוסק להלכה דחליצה פסולה צריכה חיזור, ב' דקאי בשיטת רש"י דכל מין חליצה פסו' צריכה חיזור ול"ד ד' או ה' נשים כשיטת התוס' ג' דאף במידי דתלוי במחלו' הפוס' אי החליצה הוייא פסולה או כשרה עכ"ז צריכה חיזור ולא עוד אלא אף במקום דאיכא ס"ס דהיינו ספק אי הלכה כמ"ד דחולץ ברגל ב' דלמא הלכה כמ"ד דחולץ ברגל שחלץ ואת"ל דאין הלכה כוותיה דלמא הלכא כהתוס' דלא מקרי חליצה פסולה רק בהנהו נשי דוקא ולא בכל מקום דחולצת ואינה מתיבמת וכסברת רש"י, ואת"ל דהלכה כרש"י דבכל גוונא הוי חליצה פסולה דלמא הלכתא כהאומרים דחליצה פסולה אינה צריכה חיזור והוו ס"ס דמתהפכי ועכ"ז מרן הקדוש אזיל לחומרא וראה זה חדש ומן התימא על הפוס' הנ"ל בריש אמיר דלא הביאו דברי מרן הנז' וכבר ראיתי למוהר"מ בנו של מוהרח"ש בתשו' כי באה בס' אדרת אליהו סי' י"ד דפ"ג ולהרב המחבר שם שהתירו מטעם ס"ס הלזו היכא דכבר חלץ יעו"ש ובחמת גרשה נפשי לתאבה לראות בס' חק"ל א"הע סי' ט"ן ומשנת ר"א ח"ב סי' ל"ה שרמזו הפוסקים שעמדו בענין זה לקרא לד'תן מה כתיב בהו ואינם תחת ידי (ואחז"ר זכני ה' ובא לידי בתורת שאלה ס' חק"ל וראיתי לו שם בסי' ט"ן דקבע לימודו על מחלוקת הראשונים שהזכיר הכנה"ג בס"קי היכא דאיכא ממ"ן או במקום ספקא דדינא אי צריכה חיזור או"ל ואחר שפלפל בדבריהם הן ארו"ך אליו כדרכו דרך הקדש אסופא דפסקא כתב דיש להתיר גם בספקא דדינא מכח דאעיקרא חל''פ דצריכה חיזור הוא מדרבנן ובחד ספקא יש להקל ואף אם נאמר דנקיטינן להחמיר כשל תורה איכא הכא ס"ס דאפי' בשל תורה שרינן כ"ש בענין חיזור דרבנן יש"ב, שש אנכי דכיונתי לדעת גדול ורבן במ"ש בתחילת דברי. אך ת'ס אנכי דאיך נעלם מעינא דשפיר חזי לשון מרן בסי' קס"ט דמבואר ממנו דאף במקום ס"ס אזיל לחומרא וכנז' וצ"י, שוב התבוננתי וראיתי דאין להקשות עליו מדברי מרן בפי' ס' חליצה דמר לשטתיה קאזיל דפירוש ס' חליצה הוא לה' בית שמואל וכמ"ש בסי' ס"ו אך אין כן האמת וכאשר אכתב בזה בסמוך בעה"ית) ולא אהיה כובש תחת לשוני מה שראיתי להכנ"הג בהג"הטו סק"ז דאחר שהביא משם מוהרי"א ומוהרי"ס שפסקו בעיקר הדין דהלכה כשמואל סיים וכתב וכן נראה ג"ך הסכמת מוהרי"קא בתשו' סי' ו' ע"כ ודא עקא שהגם שתשו' מוהרי"קא הנם תחת אהלי, התשו' הזאת חסרה מן הספר ואיני יכול לשים עיני עליה דאיך אפשר בתשו' פסק היפך מ"ש בשלחנו הטהור ומי יתן ידעתי

? הגם הלום חזה הוית בהגה"מר סוף גטין דמדבריו מתבאר דס"ל כסברת האומ' דצריכה חיזור ומור"ם ז"ל פסק להא דההג"מר בסי' קס"ד ס"א י"ש ובפתחי תשו' שם סק"א מ"ש משם ס' זכרון יוסף ע"ע

ד לדידן דנקטינן לחומרא דחליצה פסו' צריך לחזר על כל האחים ומנהגינו להשביע שלא ישא אשה אחרת על אשתו וגם המנהג להשביע לאחי החתן בעת הקידושין שאם תפול יבמתו לפניו לפוטרה בחליצה. חקר בזה ה' חק"ל בסי' ס' דמי נימא כיון שאינו יכול לייבם מחמת השבועה מקרי אינה עולה ליבום והוי חל"פ למ"ד וצריכה חיזור אי איכא אחי אחריני או"ד איסור הבא לו מחמת שבועה שאני והביא משם ה' בני אברהם בסי' מ"ח שכתב כהצד האחרון ופלפל ע"ד ומר הוא דקאמר דכיון דמנהגנו להתיר מספק אם נשבע שיחלץ לה א"כ אחר ההתרה אין כאן חל"פ ומכח זה תמה על הבנ"א דהי"ל לדחות חשש זה ע"פ המנהג שיש להתיר השבועה ושוב כתב שאינו רואה מקום להקל דאין בכלל ההתרה שנשבע לחלץ לשבועה שלא ישא א"א עליה דאם הותר לחלץ לא הותר לייבם ולכן העלה דאם יש לחלוץ אחים לצאת יד"ש יתירו לו ג"ך שבועה זו וכו' יש"בו ולפי מה שהעלה מני"ר בתשובה הקודמת דכל שיש ס"ס יש להתיר דלא מקרי חליצה פסולה. א"כ בכה"ג דאיכא ס"ס למה החריד עלינו את כל החרדה הזאת דהלא פתח פתוח לפנינו להתיר וכמ"ש

אלא דאעיקרא קשיא דעיקר חקירתו הנה באה בדברי מרן הקדוש בפירוש ס' חליצה סעי' מ"ז שכתב וז"ל ודע שאע"פ שכתבו המרדכי וההגה"מיי שרא"ם היה נוהג להתיר חרם לישא שתי נשים כדי שלא תהא חליצה פסו' וצריכה חיזור משום דכל שאינה עולה ליבום וכו' ובז"הז אע"ג דליכא חרגמ"ה וכו' מ"מ כל אדם משביעין אותו בעת נישו' שלא ישא אשה אחרת עליה ואפ"ה לא נהגו להתיר אותה שבועה משום דנקטינן כשאר רבנן דפליגי ארא"ם וכ"מש המרדכי וההגהות וטעמייהו דכיון דיבמה