אבני האפוד חלק א כז

ו נוכיח ש''ע איזוהי זונה כל שאינה בת ישראל. ע' ח"מ שתמה דהיינו גייורת דסיפא וה"כש בסק"טו פירש דכונת הרב לומר שהיא גויה ובזה ישב כל הלשון דנקט אח"ך וכן הגייורת ומדברי ה"ה בדעת הרמ"בם אין נראה כן שכתב דר"ל שנתגיירה וכמתבאר לפנינו יע"וש. אך יש לי סעד לתמכו מדברי הרב ספר החינוך ס' אמר סי' רס"ו שכתב (כבר ידוע שדרכו להעתיק דברי הרמ"בם) וז"ל כל שלא היתה בת ישראל דכולן בכלל זונות הן ועוד כיון שאין קידושין תופסין בה זונה היא ע"כ. מבואר דהבין בדברי הרמ"בם כדעת כ"ש וע' להגאון מנחת חינוך שם

ז שם או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו סי' פ"ת סק"ז שהביא משם הגאון חתם סופר סימן צ"ה אודות אלמנה א' מהפורשים מדרכי ישראל לחלל שב"ק בפרהסייא שמותרת אלמנתו לכהונה ודלא כהרב השואל וע"וש וגדולה מזאת התיר מו"הר ב"ד בא"הע ס"י ג' דאפי' נשאת לו והוא מתנהג כגוי ומחלל שבת בפרהסייא אינה נאסרת לכהן דא"עפ שחטא ישראל הוא יעו"ש וה"ד היד"א לעיל סי' ד' במ"ק הגהב"י סק"ג ועמ"ש לקמן בס"י י"ג על ס"יא אות כ"ד

ח שם אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה ע' בית שמואל סקי"ט וע' להגאון בע"ש פרי מגדים בס' גינת ורדים אשר לו כלל ד' ד"ח ע"ד מה שפלפל בזה

ט סי"א ש"ע אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה וכו'. אשת ישראל שהעידה עליה ע"א שמצאה שוכבת על מטתה עם אדם אחד ותכף לראייתו קם מעל המטה וברח ויהי כששאלה בעלה מה המעשה הזה ענתה ואמרה שבפעם הזאת היא קמה אצלו ונצחתו ונקתה אך פעם אחרת נטמאת עמו באונס על ידי שמצאה שוכבת לבדה בלילה ואין האיש בביתו ובא אותו רשע ותקף עליו בסכין שבידו ותפשה ושכב עמה ובעלה מאמינה בכל מה שאומרת אשה הזאת מותרת לבעלה כיון דאין עדים עליה שנבעלה ואין כאן אלא ע"א של כיעור דמה שאומרת שנבעלה לשעבר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאנוסה היתה אך אם אשה הזאת יצתה שמה בעיר למזנה והיא אומרת שנבעלה ואנוסה היתה אינה נאמנת דאין כאן הפה שאסר מו"הר בס' באר המים חא"הע סי' נ"ה

י אם היה בעלה חוץ לעיר זמן מרובה ונמצאת אשתו הרה לזנונים והיא אומרת דאנוסה היתה אינה נאמנת דכיון דנמצאת מעוברת הרי עדים מעידים עליה שנבעלה ולאו כל הימנה שתאמר אנוסה היתה אלא מחזקינן לה בחזקת מפותה בעיר ושדינן לה בתר רובא. ה' בא"המ שם ותמיה לי מלתא טובא דנקיט לה הרב להלכתא פסיקתא ולא זכר דמלתא כדנא הנה באה בכנ"הג לקמן סי' קע"ז הג"הט סק"ב ורמז עצמו בסי' זה הג"הט ס"ק כ"ד דלס' מוה"רם אלשקר כל שאומרת שהמעשה היה בעיר אסו' לכ"ע אך מוה"רמ אלבילדה סובר דאפי' בעיר שייך טענת אנוסה וע"ש בדברי הכנ"הג וע"ע פ"ת בסי' זה סקי"א מ"ש בזה ובס' מטה לחם סי' י"ח

י"א ס"יב ש"ע אשת כהן שאומרת לבעלה נאנסתי וכו' או שבא ע"א והעיד וכו' דוקא נקט או שבא וכו' אבל אם היה שם הודאתה וע"א אומר כן ודאי מפקינן לה מבעלה וכו' ה' אפי זוטרי וע' לרב רחומאי נר"ו בס' מטה לחם הנד"מ בסי' ך' דמ"ט ענ"ד שהביא משם רבני אשכנז שפסקו דבאשת כהן לא נאסרה האשה באונס ומנ"ר הוכיח דהיכא דאיכא רגליים לדבר חוץ מהודאתה או ע"א חוץ מהודאתה דהוי כב' עד"כ דגם באשת כהן מפקינן לה מבעלה ואע"ג דה' החינוך ס' אמר סי' רס"ו כתב להדייא דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי ואפי' ע"א מעיד לה עליה שכן הוא כדבריה שזנתה דאינה אסורה לו בכך אין הדין כן יעוש"ב

י"ב שם בהגה וע' לקמן סי' ק"טו וקע"ז, ע' בחידושינו לשם חידושי דינים דשייכי הכא

י"ג סי"ד ש"ע כהן שקדש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וכו'. דקדק מרן הרב"י דמדנקטי הרמב"ם והטור לשון כזה ולאח"ז בא עליה מוכח דאם קדש ובעל מיד אפי' אשת כהן מותרת דהא ודאי דלא נבעלה תחתיו עי"ד ודין זה הוא מבואר בש"ס דכתובות די"ב ע"א על מאי דתנן במתני' בתולה אלמנה וגרושה מן הנישואין כתובתן ק' ואין להם טענת בתולים ופרש"י כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקה שלא נבעלה פריך בש"ס וליחוש שמא תחתיו זנתה אמר רב שריבייא כגון שקדש ובעל לאלתר ופרש"י שלא פירש ממנה בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זנתה ע"כ ויש לתמוה למה הרב"י הוצרך להוציא את דינו מדקדוק דברי הרמב"ם והטור ולפחות לא נסתייע מסוגייא זו ואין לחלק דבש"ס קאמר שקדש ובעל מיד ואילו אינהו מיירו אפי' לאחר זמן או נחלק מאשת כהן לאשת ישראל דבגמרא סתמא משמע

ואחר החיפוש מצאתי דכבר קדמני בזה המאור הגדול ה' החכ"יב בתשו' בעי חיי חא"הע סי' י"ח דבתחי' דבריו רצה להתיר למאי דנוהגין לקדש ביום אחד ולמחרתו בלילה מזדונין דאין כאן טענת בתולים וש"ככ הר"ן בפ"ק דכתו' והביא דברי הר"בי הנז' ותמה עליו כקושיין ובקש ליישב דבגמרא לא הוי אלא כשמקדש ובועל לאלתר אך לא כשעובר זמן מה ושוב משוי אנפשיה הדרנא וכתב דגם אינהו מיירו בנדון הגמרא אבל היכא שעובר בנתיים לילה ויום אה"ן דחיישינן שמא תחתיו זנתה והוצרך להתיר בנ"ד מטעם אחר יש"ב. ותנא דאמרי דהנה אמת דהרב ריוחא אשכח לנ"ד אמנם לענין הלכה נראה דבזמן קט כזה אין לחוש ויש להתיר גם באשת כהן והכי נקטי להלכה לקמן