אבני האפוד חלק א רמח

שהוא מוכן לגרשה רק התקנה מעכבתו וחלקו עליו, וכתבו הפוס' דמצי מימר קי"ל כהרא"ם וכנודע כתב הרב דבכתובות שיש שבועה על המזונות בזה חייב לכ"ע ומסתמיך ואזיל אתשו' מוהרח"ש ח"א סי' טו"ב ואולם נמצא למוהרח"ש בח"ג סי ע"ד דקי"ד דכתב דהשבועה שנשבע החתן לא קאי על כל תנאי הכתובה כ"א על מה שכתוב בדף השני דהיינו על תנאי ההשבון וכיוצא אבל על המזונות וכסות ועונה הכתוב בדף האחר לא קאי השבועה וכ"כ בכתובה בדף האחד קנין לחוד ובדף הב' קנין ושבועה יש"ב, הרי לך בהדייא החילוק שבין כתובות קושטא שכותבין אותה בדף אחד לכתובות שלוניקי ודכוותה שכותבין אותה בב' דפין, ואע"ג דה' ירך אברהם בח"א חאה"ע סי' ה' תהי עליה דמוהרח"ש וכתב דאין לחלק בהכי ולדידיה ברירא ליה כי על הכל קאי מ"מ כבר בא הרד"ק הזקן בס' ידי דוד סי' ס"ו וחלק על ה' יר"א בכח וכתב דבמה כחו גדול לחלק על מוהר''חש במילי דסברה והעלה דבכתובות שלנו יכול הבעל אם הוא מוחזק לומר קי"ל כהר"אם וכו' יעו"ש ובס' דברי שמואל למו"הר מוהר"שא בחא"הע סי' ט' שהביא כל זה והעלה גם הוא להלכה לפטר את הבעל ממזונות אם יש לו טענת קי"ל וא"ך בנ"ד דאיכא פוס' הפוטרין אותו ממזונות בעודה בבית אביה אף שהוא ברור שאין לו גבורת אנשים מאן ספין ומאן רקיע לחייבו במזונות כיון דה"ן פוטר אותו חייובא דשבועה ליכא וכדאמרן והבעל הוא הזוכה בטענתו כשתבא לביתי אזוננה

ברם אם האשה נענעה ראשה לבא לבית בעלה אך רוצה לעכב בבית אביה נדונייתה ותכשיטיה מפחדה שלא יהיו תחת יד ורשות הבעל כי שמא ברבות הימים ולא יתרפא וצריכה לשוב לבית אביה אז יעכב הבעל נדונייתה ותכשיטיה ולא ישמע לקול מורים בזה הדין עמה לכ"ע וכמו שיעויין בדברי מו"רם לקמן סו"ס כ"א ולהרב החב"יב בס' דינא דחיי ובס' בעי חי שם ובתשו' מוהרי"מט שם סי' קי"ג באו הדברים יותר בהרחבה וז"ל ולענין מה שבא בשאלה אם יכולה לבא לקחת כל הנכסים הנמצאים איתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת אל עיר מקום שדר שם אביה מילתא דפשיטא היא דל"כע דינא הוא דיוציא ויתן כתובה ואפי' אם לא תפסה מפקינן מינה וכו' דנהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהיה גט מעושה שלז כדין מ"מ כת בה מ"ט לא ניפוק מיניה כיון שחייבוהו חכמים ליתן לה וכו' עי"ד. ונפקא מינה דאם בכ"הג יקשה ערפו הבעל שלא לקבלה בלתי בגדי נדונייתא ותכשיטיה דאז יכולין אנחנו לכוף אותו בשופי שיתן לה מזונות דע"כ לא פטרוהו הפוס' הנז' ממזונות בעבור טענתו דתבא אצלו ויזונה אך בככ"הג דהוא אינו רוצה לקבלה לכ"ע חייב לזונה

וזאת מן המודי"עית דכשעמדו לפנינו הבעל והאשה הנז' לקיים דברי חכמים דברנו על לבה דברי פייוסים ונתפתית ונתרצית לשבת יחדיו ולעשות עוד הפעם בחינה ופסקנו דהנדונייא והכתשיטין יהיו תחת ידה ורשותה עד יעברו ימים מספר ויערה עליהם רוח ממרום וישכן שלום בניהם וברוך ה' שעזרנו וגלגל על ידינו המצוה הזאת אך לדאבון נפש אחר זמן נתקלקלו עוד הפעם וע"י פייוס ברצי כסף נתפרדו זה מזה בגירושין

י"ח ש"ע שם י"א שהיא נאמנת ע' כנה"ג וה"ד הבאהע סק"ך דנחלקו הפוס' אי בעינן שתטעון כן בפניו ובפני ב"ד וע' פתחי תשו' ס"ק ט"ו, מטה לחם סי' י"א ועמ"ש א"ה לעיל בסי' טו"ב ס"ב

י"ט סיו"ד ש"ע נשא אשה ושהתה יו"ד שנים ולא ילדה יוציא, אי דין זה איתיה אפי' במקום שבועה שנשבע שלא לישא א"א עליה ושלא לגרשה ע"כ ע' כנה"ג לעיל ס' א' סקפ"א ופ"ב, יד"א שם מ"ק הגה"בי ס"ק נ"ד ונ"ה וע"ע בס' עבודת השם א"הע סי' כ"ח מדק"נד ואילך שהעלה דבמקום שבו' לא נאמר דין זה יש"ב

ך שם או ישא אשה הראויה לילד, ע כנה"ג הגה"בי ס"ק ד"ן מ"ש משם הרדב"ז ומ"ש איהו מדנפשיה יד"א ס"ק ל"ה כפי אהרן ח"ב א"הע סי' ב'

כ"א סי"ז ש"ע ואם נשאת לג' תצא שלא בכתובה אא"כ יש לו אשה אחרת או שקיים פ''ור, כתב הב"ש בס"ק ל"ג אם נשאת למי שקיים פ"ור או שיש לו אשה אחרת משמע דצריך ליתן לה הכתובה אפי' לא הכיר ול"א מק"ט הוא ע"כ, וברור דה"ד ברוצה הוא לגרשה אבל אם הוא אינו חפץ לגרשה דק שהיא תובעת הגירושין אין בידינו לכופו שתתן לה הכתובה כיון שאינו חפץ להוציאה. וכן בא הדבר מפורש בהרב המאירי דנ"ב ע"א שכתב וז"ל ופירשו בכאן דוקא לג' שחין לו בנים הא יש לו בנים מותרת לינשא לו אע"פ שאינו מכיר בה ומתוך כך אם רצה להוציא יתן כתובה וכו' עי"ד

אולם מצאתי דזה תלוי במחלוקת ראשונים וז"ל ר' ישעיה הא' בס' המכריע סי' מ"ה. וכתב רב אחאי היכא דאית ליה בני מאיתתא אחריתי והוא לית לה בני ואמרה שהאי בהדיה עשר שנין בעינא למנפק לאנסובי לגברא אחרינא דלהוו לי בני תצא שלא בכתובה דהא לא מפקדא אפ"ור ואי ודאי באה מחמת טענה וכו' דבעינא חוטרא וכו' טענתה טענה ומחייבינן לאגבויי כתובתה. ואינו נ"ל זה כלל דכיון שיש לו בנים שאינה יכולה לטעון עליו שאינו יורה כחץ וגם אין ב"ד כופין אותו להוציא כדתניא לג' אלא תנשא לא למי שיש לו בנים אם היא תובעת גירושין יוצאה שלא בכתובה דלא מחייבינן ליה לאפוקה מעשר שנין אלא כשאין לובנים דאמרי' שמא לא