אבני האפוד חלק א קפג

דהוי מלתא דאיסורא ודלא כמוהר"י פירמון שכתב דיכולין לומר קי"ל עי"ד ובי"דא סק"ט. וע' בס' אם הדרך הנד"מ בא"הע סי' ו' שנגרר אחר סברת הכנ"הג אך הרב עבודת השם בא"הע סי' ו' ד"ס ע"א כתב דדין זה של הכנ"הג במחלוקת הוא שנוי גם אני הדל בהגהותי שם רחב פי בדבר הזה ומצאתי הרבה פוס' דס"ל דאפי' היכא דאיכא ה' סכנה שרינן בס"ס ועמ"ש שם ובס' מטה לחם סי' יו"ד

ג גם באם שהיא קרובת בנה או בתה הראויה לירש חיישינן לרציחה. כנ"הג הגה"ט סק"ז משם המ"ש סי' ץ'. יד"א סק"ג. ובס' מטה לחם שם הביא משם הפ"מ ח"ב סי' פ' ומוהר"אנח ח"ב סי' ט"ל שכתבו דבאם לא חיישינן לרציחה וטרח ליישב דלא תקשי מדברי הרמב"ם בפי"המ שהביא המ"ש יעו"ש

ד אשה אלמנה שבעד שבועת כתובתה מחלה סך פ' מכתובתה לבנה ע"ת שאם ימות שיחזר אליה הגם דאיכא חשש רציחה לגבי דידה מ"מ כיון דגם לגבי יורשיו איכא האי חששא יותר טוב שישב עם אמו יד"א סק"י משם הב"ד סי' מ"ד. ומוהר"מ אשכנזי בס' אם הדרך שם כתב דסברתו היא היפך מוהר"מ פדוואה ומוהרי"ב (הו"ד בכנה"ג סק"ט) אך ה' מטה לחם שם מצא לו עזר מדברי מוהרא"נח ח"ב סי' ט"ל. והמעין יראה דטע"ז שנתן הרב"ד הוא מוסכם דהגם דלמאי דסבר הרב"ד דהאשה בכ"הג היא נוגעת ואיכא למיחש לרציחה ככל קרוב הראוי לירש. בענין זה מוהר"ממ ומוהר"יב עומדים לעומתו דהא קחזינן דאינהו סברי דהפי' על עישור נכסי ל"ח לרציחה. מ"מ לטעם שנתן הרב"ד דכל היכא דלכל הצדדין איכא למיחש לרציחה יותר טוב דשבקינן לה אצל אמה בזה לא מצינו חולקים להפוס' הנז' וטעמא דמסתבר הוא

ה אפי' לס' הרב"ד דחייש לרציחה בעד התנאי שביניהם ה"ד בכ"הג שלא היה מדעת האם לתת במתנה גמורה לבנו רק מחמת השבועה אמנם אם האם נתנה מנכסיו לבנו במתנה גמו' מהיכא תיתי לחוש שחזרה בה להמית אותו כדי ליורשו מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. ה' אם הדרך שם. והסכים עמו ה' מטה לחם שם וה"ז דומה לההיא דכתב הכנ"הג בהג"הט ס"ק טו"ב

ו שם ש"ע אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו וכו'. זהו דעת הרמב"ם והגאונים אבל הטור הביא בשם י"א דס"ל דאין הדין כן בגרושה רק באלמנה. וע' כנ"הג הג"הט ס"ק י"ט דכתב משם מוהרי"בל דלא נניח קבלת הגאונים והסכמת הפוס' בשביל ס' י"א וכו' וכ"כ היד"א סקי"ב וע' בתשו' הר"י בן מיגאש ז"ל סי' ע"א שכתב דהגם דדעתו בפי' ההלכה אינו אלא באלמנה מ"מ להורות הלכה למעשה נראה ללכת בעקבות הגאו' ר"ש גאון וב"הג ולהמשיך אחר סברתם יש"ב. ודין זה בין בבן בין בבת. אך הראב"ד והרא"ש הם רעים אהובים עם הי"א לגבי בן דוקא משום חינוך דתורה. וע' ברכות מים דק"ט פלפול עצום בזה

והנה לדידן דתפסינן דגל הקי"ל אם האב אינו חפץ לתת מזונות בעד בנו נראה דלא מצינן לכופו דמתבאר מדברי הכנ"הג והי"דא דס' זו אינה ס' יחידית ושפיר מצי למימר קי"ל כהרא"בד והרא"ש זל ומצורף לזה ס' הי"א שלא נאמר זה רק באלמנה אבל לא בגרושה ובמה כחינו גדול לכופו ואפי' בבת אם האב אינו חפץ לתת מזונות לבתו להיותה עם אמו והוא אימר תבא אצלי ואזונה נראה דלא מצינן לכופו. דמתבאר מדברי הכנ"הג והי"דא דס' הי"א לא הוי ס' יחידאה ואף ה' סם חיי בסי' י"ב ה"ד היד"א שם שכתב שאין לומר קי"ל היינו לגבי אחי הבת עם האם שרוצין לומר קי"ל ודחה זה הרב באמרו דקי"ל בכ"הג דהוי להחזיק מה שבידו לאחר ל"א יעו"ש אך בכ"הג דהוא אבי הבת דהוא המוציא הממון מתחת ידו פשיטא ודאי דשפיר מצי מימר קי"ל כן נראה פשוט. וע"ע מה שאכתב בזה לקמן אות ט'

ז שם ש"ע והבת אצל אמה לעולם נ"ל דאפי' לדעה זו דהיינו הרמב"ם ודעי' אין אנחנו יכולין לחייבו בדמי המזונות רק עד שתגדיל דהיינו עד שתביא ב' שערות דהא מה שאנחנו מחייבין את האב על מזונותיה לא יהיה יותר מאילו היה עם אשתו בשלום ובניו ובנותיו על שלחנו דבזמן זה אין לו עוד חייוב לזו ם דהא חייוב האב על בנו ובתו אינו אלא עד שש שנים ומתק"ח עד שיגדלו דהיינו עד שיביאו ב' שערות וכמ"ש בכתו' דמ"ט ע"ב ובר"שי שם ובט''ושע לעיל סי' ע"א. ואף גם זאת לא מצינן לכופו כשאינו אמיד רק בגערה וכמ"ש שם וע' בלבוש בסי' זה וע' בסמוך

ח שם ש"ע ואפי' לאחר ו'. בגמרא אתמר להדייא ל"ש גדולה ל"ש קטנה ודייק לה ממתני' דקתני מוליך מזונותיה למקום שאמה אלא דהפוס' נחלקו אי הוי דוקא באלמנה והר"מה ודעי' ס"ל דאפי' בגרושה מיהו בחילוק גדולה וקטנה ליכא מאן דפליג ולכ"ע ל"ש. ובעבור זה לא זכיתי להבין דברי ר' בע"הט בקיצור פסקי הר"אש פ' הנושא סי' ד' שכתב וכן נמי אם גירש אשתו ויש לו בת קטנה שצריך לזונה חייב ליתן לה מזונות אצל אמה ע"כ ואנה מצא חילוק זה לחלק בין גרושה לאלמנה בין קטנה לגדולה ולא מצינו חילוק אלא בין גרושה לאלמנה דלמ"ד דמתני' איירי באלמנה לדידיה בגרושה אפי' קטנה נמי יכול אביה לעכבה אצלו וכ"ן מתשו' הרא"ש כלל פ"ב דלמ"ד דה"ה בגרושה אין לחלק בקטנה לגדולה וצ"ע. שוב מצאתי בתשו' הגאונים שבס' ש"ץ ש"ד סי' מ"ו שכתב וז"ל וא'עפכ אין האיש חייב מן הדין לזון בניו ובנותיו כשהן קטנים אלא עד שיהיו