אבני האפוד חלק א קעו

יאמר הבעל קי"ל כמ"ד דכופין אותה ואם לאו תצא שלא בכתובה ואני פטור מפרעון כתובתה והנני מגרשה בע"כ, ואין מי שימחה בידו וכמ"ש הפוס' אכן היכא דלא מצי מגרשה בע"כ מה יעשה אותו הבן

? ולכאורה היה נראה דאכתי יד הבעל ע"הע דמצי מימר ליה אם תלכי עמי והלכת ואם לא תלכי עמי אקיים שבועתי אשר נשבעתי שלא לגרשך בע"כ והנני הולך אל המקום אשר ייטב לי מצבי ואשב אני לבדי ואת תשבי גלמודה ושוממה ולחם אין ואין כסות בקרה ותסגר הדלת בעדיך דאין השבועה אלא שלא לגרשך והרי היא קיימת ונכונה. וכן נראה מדברי מוהרש"דם בא"הע סי' קנ"ה דעל מחלוקת זה בעצמו דהרי"בש והת"הד רצה לומר דלא פליגי ולכן הדין עם הבעל ללכת אל המקום אשר יטב לו ושוב כתב וז"ל ואת"ל שהם חולקים יד הבעל ע"הע שיכול לומר אם תרצי לילך עמי טוב ואם לאו תשב וכו' י"ש ומסתמא נדון דידיה הוא על מקומנו זה שנוהגין להשביע החתן בשעת נישואין

אפס כי הפוס' ז"ל לא כ"כ ומדבריהם מבואר דכל דאגידא ביה בשבועה שלא לגרשה בע"כ אינו יכול לגרוע ממנה שכ"ו ואינו יכול לצאת שא נא עיניך וראה להכנ"הג הגהב"י ס"ק ל"ב דקאי מר לעניין עליית א"י דבמחלוקת הוא שנוי אי כופין בז"הז דאיכא פוסקים דס"ל דאין כופין דליכא מצוה ואיכא פוס' דס"ל דגם בז"הז איכא מצוה וכמבו' לקמן בש"ע והחונים עליו, כתב הרב דבמקומות שנהגו לישבע בשעת נישואין שלא לגרשה בע"כ ל"מ להסוברים דבז"הז ליכא מצוה דפשיטא דאינו יכול לגרשה בשביל עליית ח"י אלא אפי' להאומרים דגם בז"הז איכא מצוה כיון שנשבע שלא לגרשה הו"ל כנשבע שלא לצאת למקו"א דמגו דחייל כשאינו לא"י חייל ג"ך לשלא יוכל לעלות לא"י דוק בדבריו שם והשתא למה לא נאמר דיוכל לומר לה הנה אנכי הולך לעצמי והרי השבועה מתקיימת דמה שייכות יש לשבועה שלא לגרשה עם ההליכה הוא לבדו אלא ודאי דכל שנשבע שלא לגרשה היא יכולה לעכב בידו שלא להשאר אלמנות חייות אלא יחיו וישבו שניהם יחדיו ויותר מבואר מזה כתב ה' ב"ד בא"הע סי' מ"ב ומסתמיך ואזיל אתשו' הר"ן סי' ח"ל שכתב בהדייא וז"ל ואני אומר שאף לעלות לא"י אינו רשאי וכו' דכל שלא נתן לה גט כיון דמחייב בש"כו לאו כל הימנו לעקר לאו זה בידים משום ישובו של א"י וכ"ת יתן לה גט וכו' אינו רשאי מפני התקנה וכו' שאנו מוחזקים שיש חרם מהקהלות או תקנת רגמ"ה ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ וכו' וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה ולילך לא"י אינו רשאי וכו' יש"ב וכן העלה ה' סם חיי בסי' ט' גם ה' מעיל שמואל בסי' כ"ו דעתו כן וכתב בדנ"ה ע"א דהגם שמוהרש"דם כתב להפך הוא בעבור שלא ראה דברי הר"ן ויעו' חק"ל א"הע סי' ל"ד

והנה אמת דמחוייבין אנחנו לילך אחר דעות הראשונים כי לבם פתוח כפתחו של אולם ואין אנחנו יכולין לפצות פה ובפרט במאי דקמן דהראשון סברה זו הוא הר"ן ומי לנו גדול אולם תורה היא וטעמא בעי דהא רבותינו ע"ה דנו להאשה אשר אינה חפצה לילך עם בעלה במקום שהדין נותן שתלך וקנסוה בשתיים ביציאה מבעלה ובלי כתובה וכמ"ש תצא בלי כתובה והן שתי עונשים והראיה לזה שכתב הרד"בז בחדשות ח"א סי' תל"ה דאם לא רצתה האשה ללכת עם בעלה דהדין נותן שתפסיד כתובתה אם אח''ך חזרה בה ורוצה ללכת דאינה חוזרת לכתובתה י"ש ומשמע דצריכה כתובה מחדש אע"ג דלא גרשה וכמו שנראה מפשטייות דבריו וכ"ן דעת הח"מ סק"ך והב"ש סק"יט וה"ט דרבותינו בטלוה לכתובתה וא"כ בשלמא על יציאתה מבעלה שפיר אית לן למימר דלא תצא יען נשבע שלא לגרשה בע"כ אבל בש"כו על מה זה יתחייב אם האמת דנתבטלה כתובתה דהוא העונש השני הלא כתובה לית לה מזונות אית לה? ואחשבה ליישב דכיון דהרבנים הנז' קיימי לכתובות שלנו דבסוף הכתובה כתוב ונשבע לקיים כל התנאים הנז' נמצא דאיכא שבועה גם על פרעון הכתובה וכמ"ש הדב"מ ח"ג סי' יו"ד ואז אפי' הכתובה אינה מפסדת ולכך אית לה מזוני ואני אמרתי הא גופאי יצא לחפ'שי בספרן ש"ץ ומצאתי לה' ראש משביר בח"א א"הע סי' ג"ל שנשאל על מי שנדר לעלות לא"י ואשתו אינה רוצה והביא מתשו' מוהר"חש ח"ג סי' ס"א שכתב דיכול הבעל לכוף לאשתו ואם לא תרצה תצא בלי כתובה ותוס' וסיים ה' רא"מ וז"ל דהיינו כשמבקשין ממנו לגרש אבל אם לא תרצה לקבל גטה אין מעכבין בידו ותשב עד שתלבין ראשה וכמ"ש (מוהי"חש) בתחי' דבריו ובסי' ס"ב דצ"ב ע"ג ומינה לנ"ד בר' שנשבע שלא לגרשה ע"כ והיא אינה רוצה לקבל גטה דהולך לו ואין כאן מקום לומר דהיאך יכול לעגנה דהא היא הגורמת ומעגנת את עצמה ופשיטא דאין לבעל בזה עון אשר חטא וזה היה דעת ה' מוה"רח יאודה וכו' ודברי הגאון מוהר"חש סיעתיה ולכך לא כתב הרב בסי' ס"א וס"ב דחם יש לו שבועה שלא לגרשה בע"כ כמנהגנו שהדין משתנה וכו' וחתר ליישב דלא תקשי ע"ת הר"ן דהתם מיירי היכא דישיבתו בא"י היה דרך עראי דככ"הג אין שום מצוה אבל בנדר לעלות לא"י ולישב שם יודה הר"ן וזהו דעת מוהר"שדם ולא נעלם ממנו ת' הר"ן וא"כ ודאי שאין לכוף אותו כמ"ש המב"יט סו"סי לק"ט ומוהר"שדם סי' קנ"ה ומוהר"חש ואינו חייב במזונותיה כיון דהעכוב מצדה וש"כפ מוהר"שח בח"ב ס'י ל"ו וכיון שהדין נותן שתבא אחריו יכול לעלות ואינו חייב בש"כ ועונה יעו"ש הארכתי והעתקתי תורף לשונו למען תראה כי סברתינו אינה רחוקה וכבר איכא מרבני אחרוני הראשונים אשר הן כראשונים אצלינו