אבני האפוד חלק א קסא

אך פה סופיאה נוהגין באופן אחר דאם הכניסה סך ק' זהובים המעו"ב כותבין סך חמשים במדודין וסך מאה מזהב כנהוג באופן דמוסיפין שליש על המדודין כמ"ש בש"ס ושוב כותבין סך פלוני במטלט' וסך פ' בשימושי דערשא והיינו שאם הכניסה עוד סך ק' זהובי' בין כל המטלט' מחלקין אותם החמשים למטלט' ומוסיפין עליהן בעריכתן וכן החמשים בשימושי דערשא ומוסיפין עליהן בעריכתן נמצא שעלה בין הכל נדונייא ותוס' ס"ה תקכ"ה ובשעת גבייה נוהגין כמ"ש הז'לא בדרפ"ד ע"א דשמין מה שהוא האמת דהיינו מאה מהמדודין ומאה ממטלט' שהן מאתיים ומוסיפין עליו מאה בעד תוספת הבתולה י"ש והגם דלפי האמת לפי מנהג זה נמצא דמוסיפין אף על המטלט' וגובין התוספ' ואנן לא נהגינן הכי דבגמרא נאמר וכנגד השום הוא פוחת חומש עמ"ש בזה הרב"ד שם

(י"ג) כן נוהגין בשלוניקי וכך היה המנהג בסופיאה לכתב סתם. אך מזה זמן כותבין דהנעלת ליה מבית אביה ואמה וכן נוהגין בפיליבי ובפאזארגיק וכן העתיק הרש"בץ וע' מו"רם בס"יא. וע' שבט בנימן סי' קצ"ד שתמה על מנהג אזמיר שכותבין כן דמאין יש לה נכסים לתת לה וכתב ליישב דשמא הוא לכבוד בעלמא עי"ד

(י"ד) עמ"של בר"סי ק' (ט"ו) לפי שהכל הוא לבעל נקראין צאן ברזל ד"מ כמו הצאן שאין להם צמר לגזז אותם והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספת וישאר העיקר כי הם אלו הנכסים שהכל הוא שלו לא הפירות לבד. הרש''בץ בפי' הכתובה. ולא ידעתי אמאי נייד הרב מפר"שי והר"עב בר"פ אלמנה לכ"ג ו"זל ונצ"ב הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לו וכותבו בכתובה ס"ה קבל עליו פ' כו"ך בכתובה ולכך נקראים צ"ב שהקרן קיים כברזל שאם מתו כולן חייב הבעל לשלם ולפי שהיו רגילין לשום הצאן בשומת כיוך והיה הרועה חייב באחרייותן כפי השומא אפי' אם מתו כל הצאן לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחרייותן נצ"ב ע"כ ומסתבר פירוש זה ונופל על הלשון דאילו לפי דברי הרש"בן לשון זה הוא לחובתו שהן כברזל והן שלו ואין להאשה שליטה בהן ואין זאת הכונה דהכונה הוא לחייב עצמו וכדמסיים ואזיל ואם פחתו וכו'

(ט''ז) לשון זה הכתוב בכתובות שאם פחתו פחתו לו וכו' אינו כתוב בנוסח הראשונים הרשב"ץ והנח"ש ומוהר"מ מינץ, וגדול בדורו מוהרש"מ בס' עבודת השם א"הע סו"סי י"ט דקכ"ח ע"ד עמד על נוסח זה וכתב דאיפשר דרבותינו הקדמונים הנהיגו לכתב נוסח זה לאפוקי מדעת האדונים שהובא לקמן בטור סי' פ"ק דס"ל דאינו חייב הבעל לשלם הפחת כ"א בנגנבו ונאבדו אמנם בישנן בעין ועושין מעין מלאכתן הראשונה אע"ג דבלו אין הפחת לבעל ויען שלפעמים הבעל מוחזק יוכל לומר קי"ל כהנהו רבוואתא לכן התקינו נוסח זה לצאת ידי כל הסברות שלעולם יהיה הפחת והיתרון לבעל י"ש וכן דן מוהרשד"ם א"הע סי' קכ"ז וסו'סי קפ"ז וקרוב לודאי דנוסח זה היה גם בימיו, אכן בתר דנא נשתנו המנהגים ואפי' דכתבי הכי בכתובה כתיבה זו מגן שוייא ודור אחר דור שנו וישנו זה מזה וזה מזה דאילו בדורו של הרב"ד וקרוב לו מקודם נהגו הרבנים היפך מוהרשד"ם דהוה מארי דאתרין והם דנו דאם נגנבו או בלו שאינם ראויים לאותה מלאכה ההפסד לבעל וכמ"ש הרב"ד בא"הע סי' פ"ג משם ה' מוהר"ב עשאל והכי אמר מר דכשהאשה באה לגבות ש"ע אינו משלים לו כיון שעושין מעין מלאכתן מכח המנהג ומכח התקנה שתקנו פה שלוניקי מקרוב לכתב רול הש"ע בפ"ע ולהגבות לה הש"ע ע"פי הרול ע"כ וזה כדברי הגאונים שהביא הטור והרי"ף כתב דכן נהגו הגם שהרב"ד גופיה בסי' מ"ה רוח אחרת איתו ומר קדאין לדינא דגמרא דהפחת והיתרון הוא לבעל אפשר דבתר הכי נתברר לו המנהג ואחריו נגרר מוהר"א איסטרוסא בע"ס יר"א בתשו' כי באה בס' ידי דוד סי' ל"ח וכתב וז"ל והגם שאינו כתוב בכתיבה כל כלי וכלי ולדעת מרן וסיעתו חזר הדין הפחת והשבח לבעל וכן עלתה הסכמת גדולי האחרונים מוהרשד"ם ומוהרש"ך ומוהרח"ש ומוהר"ש הלוי ז"ל מ"מ אנן בדידן הוקבע המנהג כהוראת הגאוני' כמ"ש הרמב"ם ונהרא נהרא ופשטיה כמ"ש מרן הרב"ד בא"הע סי' פ"ג וכו' וכן מנהגנו בגביית הכתובה ובהשבון דכל שעושים מעין מלאכתם אין פוחתין ואם הותירו הוא לו וכו' עי"ד אולם רבני דורו סרכין תלתא ה' מוהר"י מנשה ומוהרד"ק ומוהרש"ג בתשובה שם בס' ידי דד סי' ט"ל ובס' בא"המ סי' פ"א העירו לנו דגם מנהג זה נשתנה והונהג מנהג חדש דאתייא דלא כמאן והוא דהפחת הוא לבעל והיתרון הוא לאשה בין בנדונייא ושימושי ערש בין בתכשיטי זהב וכסף דאם פחתו פחתו לבעל ומשלם הפחת ואם הותירו הותירו לה ביוקרא והמה בחכמתם עם שתמהו על מנהג זה דהוא דלא כמאן ובפרט דהוא היפך רבני שלוניקי ומרן הרב"ד גדול האחרונים עכ"ז החזיקו במנהג לעשות כן היכא דאיתיה קמן הרול (אבל לא היכא דנאבד וליתיה קינן דהבו דלא להוסיף עלה) ע"ע גם הגאון מו"הר בס' שע"א א"הע סי' ל"ב דצ"ו ע"א עמד על המנהגים הללו ותהי בהו ובקש ליישבן עי"ד

ברם גם מנהג זה דהעידו עליו רבני מאתין ארבעה מלכים דלעולם הפחת הוא של הבעל חזינא ביה תייוהא אחרינא דאנכי הרואה גדול שבדורם הרא"בד בס' תפארת אדם א"הע סי' יו"ד שכתב וז"ל לפי שנהגו במטלטלי נדונייתה שנוטלתן כמו שהם ואם הותירו או פחתו