אבני האפוד חלק א קנג

ד אלמנה דחדל להיות לה אורח כנשים ומידי עלותה לע"הק ירושלם טבלה קודם כניסתה לחופה ובבואה לע"הק הלכה והיתה לאיש מבלי שטבלה לדם חימוד להיותה חולה וביום הג' לנישואיה נלב"ע ויורשי האשה באים בטענה דכיון דנשאת בעודה נדה לא זכה הבעל והבעל משיב דהרי קנאה דבר תורה ובנדה דרבנן לא נאמר וע"ז מלכים מדיינים ירדו במצולות ים התלמוד והפוסקים לך נא ראה בס' הון יוסף מסי' ט"ז עד סי' ך'. ויצא הראשון הרב המחבר שם בסי' ט"ז בתחי' דבר הביא הך פלוגתא דהרמב"ם עם הרא"ש ואסיק הלכה לזכות הבעל כס' י"א שהביא מרן ושוב כתב ד' טעמים לזכות הבעל בירושה. הראשון שידע הוא שהיתה נדה וסבר וקביל וכההיא דכתב מור"ם בסוף הסי' דאם מודיעים אותו שהיא נדה ואע"פ כן כנסה לחופה הא ודאי קנויה נו. ב' דירושה לאו מחמת ביאה הוא דקני לה אלא מכח מחילה ומשעה שיצאה מביתה מחלה והביא ראיה מההיא דהב"ש בסי' נ"ז ושכ"פ הרמ"בם פכ"ב מה' אישות שמשתצא מרשות האב או שנוחו אע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה ירשנה דון מינה שמשעת שיצאה מביתה לבית בעלה זכה הבעל בירושתה ואף בלא חופה קונה ג' דלא בעינן ביאה אלא כדי לזכות במציאתה ובמעשה ידיה אבל לא לענין ירושה והביא ראיה מהירוש' אילין דכנסין ארמנאין בע"ש וכ' וכפי' הפ"מ ומראה הפנים שם וכתב מוהרימ"ט בחידו' למ' כתובות דצ"ז לפי שהאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה הוא זוכה במציאתה וכו' ועל ארבעה דהא דבעינן ביאה היינו דוקא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה בכל דהוא קנה וה"ט דמחמת חיבת נישואין גמרא ומקנייא וכו' סו"ד בהא סליקנא דחופת נדה הוי חופה ליורשה מהטעמים שכתבתי וכס' הי"א שהביא מרן וכיון דבנ"ד הוא תפוס לא מפקינן מיניה הוא ל ומצי אמר קי"ל כמ"ד דבעל יורשה עכ"ל ה"ן ארו"ך אליו והעתקתיו בעבור כי אין הספר מצוי בנקל

ובטרם תדע ותנוח ותעמד על מאי דקשה דאיהו קאי ויתיב בארעא קדישא והיאך פסק את דינו לומר קי"ל נגד מרן אשר בזה כבר השיגוהו רבני דורו והציל עצמו וכמבו' בספרו (ואביאהו לקמן בסמוך) אדברה נא כי דבריו תמוהים ולא ירדתי לסוף דעתו דמשטחייות לשונו בהיותו נותן ג' וד' טעמים כאשר ירדף הקור"א לבבו יבין דהיינו להביא את דינו לכ"ע ולומר דאפי' הרמב"ם יורה דאי לאו הכי מה לו להרבות בטעמים ואטרוחי רבנן בכדי למה? דאם כונתו לזכות את הבעל מדין מוחזקות הלא כיון דהוי מחלוקת אי חופת נדה קונה יכול המוחזק לומר קי''ל אלא ודאי דכונתו דבג' או ד' טעמים הללו דאיתנהו בנ"ד גם הרמב"ם יודה ואם אמת היה הדבר הזה למה סיים בלשונו דכיון דבנ"ד הוא תפוס לא מפקינן מיניה הלא בלי תפיסתו זוכה הוא בדינו מהטעמים שנתן

קושטא קאי דבטעמים שנתן לומר דגם הרמ"בם יודה לדידי נוטל אחת מבנתיים ואינו מפקפק דבכולהו תלתא אחריני מידי פלוגתא לא נפקא והראיה הראשונה שהביא מדברי ר"י הנה אמת דמדברי הח"מ והב"ש שם נראה בפשיטו' דבהא גם הרמ"בם מודה אמנם ה' פ"ת בסק"יב הביא חולקים דממ"ש הח"ץ סי' קכ"ד והפ''מא מבואר דס"ל דאף בזה פליג הרמ"בם ז"ל והראיה הב' מדברי הב"ש בסי' ז"ן שכתב דכל היכא דיצאה מרשות האב ו כנסה לרשות הבעל עיקר הקנייה הוי מטעם מחילה וא"ץ לא חופה ולא ביאה גם בזה הח"מ פליג ע"ז בהדייא וכתב בסי' זה סק"ב דלדעת הרמ"בם הא דמהני מסירה לשלוחי הבעל אף שמתה בדרך קודם החופה ה"ד שראויה לחופה ולביאה אבל אם היא נדה אף שנמסרה לשלוחי הבעל לא עדיף מסירתה לשלוחים מחופה גופה עי"ד ובזה אזדא לה גם הטעם הרביעי דכל שהיה מדידה לדידיה גם בכל דהוא קנה ונסתיע מדברי מוהרש"ך בסי' ז"ך דהא הח"מ גם ליורשה קאמר דל"מ דהוי מדידה לדידיה. נמצא דבתלת טעמי שנתן הרב בפלוגתא קמיירו לא נשאר רק ההיא דהביא מהירושלמי דמוכח מינה דבאלמנה דאין לה חופה הביאה אהנייא לזכות במעשה ידיה ובמציאתה אבל לא ליורשה דהתם א"ץ לביאה דמוכח מינה דה"ה לבתולה הביאה אינה אלא לזכות במעשה ידיה ובמציאתה

איך שיהיה שפתי הרב ברור מללו דל''ד מאי דזיכה להבעל הי נו מטעם קי"ל ול הועלנו כלום בטעמים שנתו. והרב המל"יץ ז"ל בתשו' כי באה שם בס' טו"ב רמי ומקשי ע"ד דבא"י אינם יכולין לומר קי"ל נגד מרן ומ"ניר בתשו' סי' ח"י הציל עצמו בטוב טעם ודעת ובשתיים עלתה לו חדא דהאיכא ס' הפה"א והז"א תרוייהו רבנן קדישי תקיפי ארעא דישראל שכתבו דאין לסמך על כלל זה דסתם ואח"ך מחלוקת הלכה כסתם דיש ויש כמה מקומות היפך כלל זה וא"כ המוחזק יאמר קי"ל כהרז"א והפ''הא דס"ל דבכג"ד לא מקרי שהכריע מרנן. זאת שנית הביא לנו בד"מ משם מוהרמ"בח דהא דאמרי' דהסברא שמביא מרן בסתם היא העיקרית היינו לדון הלכה למעשה אבל אם המוחזק נשען על ס' י"א אין מוציאין מידו ושכ"כ ה' בעי חי בח"ב מח"המ סי' ק"י דקי"ד ע"ד יעו"ש ובסי' י"ט דמ"ב ובסי' ך' דל''ה ע"א

ה היכא דהנדות הוא מדרבנן וכגון כלה שנשאת תוך ז"ן שצריכה להמתין משום דם חימוד יודה הרמב"ם דחופה קונה כיון דאינו אלא חשש שמא ראתה. ב"ש סק"ב משם ה"המ וע' פ"ת סק"ד שכתב שנחלקו בזה ה' שע"המ