אבני האפוד חלק א קמז

עם אחרת בלתי רשות בתו עדיין השבו' קיימת ואין רשותו וכלום. ראש משביר ח"א א"הע סי' כ"ו ומסתמיך ואזיל אתשובת הפ"מ ח"א סי' ע"ז וכתב שם דאפילו היתה הבת קטנה כשנשתדכה ושדכה אביה עכ"ז לא מהני עי"ד וכ"כ ה' ב"ש לקמן סי' קי"ד סק"ו משם הפרישה והסכים הוא לזה. וע' להרב מוהרי"א בתשו' בני בנימן שם שכתב משם החק"ל חיו"ד ח"ב סי' זין שכתב שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין הפ"מ עם מוהרימ"ט ומר הוא דקאמר דאין כאן מחלוקת ולכ"ע מחילת האב לא מהנייא והסכים עמו ר"לץ כמוהרא"א ז"ל בסי' ל'

טו"ב ס"ו ש"ע כשרוצין לעשות הבטחו' לקידושי' וכו' שטר שכתוב בו ונתחייבו השתי כתות כל אחד לחברו בחגומ"ך לדעת ח"ס שכל העובר על א' מהתנאים לתת ולפרוע לחברו סך ק' גרוש בתו"ק וכו' הך שטרא מגן שוייא. אפי' לדעת ח"ס. הבא"מח ח"א א"הע סי' ז' והסכים עמו מוהרי"ש בע"ס ראש משביר ומוהר"י צדקה ז"ל אך ה' חק"ל בא"הע סי' ל' עינו ראה דבריהם דרבנן וחלק עליהם וכתב דהשטר אמיץ וחזק יעוש"ב

ח"י אפי' לדעת הרא"ש דס"ל דקנס השידוכין חייב משום בושת כל שהמתחייב לא בגד מלהתחתן ולא רחק מעליו רק מצד האונס דדחיקא ליה שעתא לתת כדי חייובו פטור. הבאמ"ח שם וחלק עליו בע"ס ראש משביר שם דזה לא מקרי אונס להפטר מהקנס

י"ט ר' שדך בתו עם ש' ושוב מתה הבת נשואה שהי"ל עם לוי ורצה לבטל את הזיווג וליתן לו בתו המשודכת לש' אם פטור מהקנס עמד בזה ה' זרע אברהם בח"המ סי' י"א וכתב דפטור דאמדינן דעתיה דאילו היה יודע שיארע לו מאורע כזה לא היה משדך לבתו הקטנה כדי להכניסה במקום בתו הגדולה. ומוהרח"פ בס' חיים ושלום ח"ב סי' ל"ב חלק עליו וכתב דלא ברירא לן אומדנא כזאת להפקיע זכות החתן המשודך והאריך בזה להפיל ראייותיו ארצה י"ש ואנא דאמרי דנעלם מנייהו מלכי דנד"ז הנה בא מפורש בתשו' מוהרש''דם א''הע סי' כ"ג וחייב את האב לשלם הקנס וז"ל שם קנא קנאתי מהמעשה הרע שעשה פ' לבייש אדם נכבד בייוש גדול כזה להסיר את בתו המשודכת בקנין וש"ח ולתתה תכף לחתנו הראשון לפי שמתה אחותה אחר השידוכין וכן לא יעשה וכו' ועינינו הרואות שזה ר' פ' אחר שנדר ליתן את בתו לפ' ועשה קנין וש"ח וכו' אחר כל זה בלי שום טעם שלא מצא בו ערות דבר יוכל להתנצל לפי שראה שמתה בתו הגדולה העיר את רוחו לבייש את חתנו ולהרס כל מה שבנה וכדאי בזיון וקצף וע"ז אני אומר שראוי לדון לאיש הזה בכל צד חומרא שאיפשר וכו' י"ש ומן התימא על הר"הג מוהרח"פ זל דכל רז לא אנס ליה איך אישתמיט מיניה הך תשו' מוהרשד"ם דהוי מלך עוזר לסברתו וכל לגבי ומתן לבתו בעבור דידי המעיין בתשו' ה' ז"א יראה דאילו היה מטע"ז לחודיה היה מחייבו ולא פטרו רק בהצטרף שכך היה מנהג העיר שכל שמתה בתו מכניסין אחותה תחתיה ואי מצד שהנערה עצמה עמדה וקדשה א"ע וכו' י"ש ודוק

ך ס"ו בהגה י"א דמי שפסק על בתו או על בת בתו וכו' ואח"ך אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס וכו'. ע' הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ס"א. וה' דברי שמואל א"הע סי' י"ד עמד בזה והעלה דאם כתוב שכל החוזר ומתחרט מהזיווג נתחייב לשכנגדו אפי' נשבעו ומיאנה הכלה אעפ"כ פטור האב או אחר אמנם אם כתוב בפי' שאם לח תתרצה הבת שיתחייבו בקנס ונשבעו אם היה האב פטור אבל אח הכלה או אחר חייבים יעו"ש מלתא בטעמא ועו' לו בסי' י"ג ומר ידידנו המגיה נר"ו שם בסי' י"ד רמז בזה מחלו' הפוס' אם יש לב"ד להחרים ולהשביע בזה שהכלה אינה חפצה דלפעמים יש רמאות בדבר י"ש. והפ"ת הביא משם החת"ס בסי' קי"ד דעכ"פ אסור לו לאב ליתן לה נדן להמשודך הב' ולסייע כלל בשום סייוע של נישואין וכו' עי"ד וכן פסקו ח"ור קושטא והו"ד בס' מטה לחם סי' ו' אך הרב המחבר שם חלק עליו בכח והכריע מתשו' הרשב"א דח"ג סי' אר"י דשם באו הדברים בהרחבה ושם נאמר דכיון דאין השבועה מנגדתו ופטיר ועתיר והו"ל כמי שלא נשבע ממילא הותר לו לאביה להטפל בשידוכי בתו וליתן לה נדונייא והביא שכ"כ מוהר"ד חזן ז"ל בס' ישרי לב דמ"ג יעו"ש

כ"א כשנוסח השבועה היא שלא לשדך את בתו לשום בר ישראל זולת עם פ' החתן וחזרה בה הכלה אליבא דכ"ע אביה יכול להטפל בנישואה אף שחזרתה היא בלתי סיבה דלא אסר עצמו האב באחר כ"א היכא דההיתר בצדו שתתקדש לפ' אבל היכא דהיא מסרבת במה שעשתה אביה הו"ל כמת המשודך דאז פשיטא ודאי דשרי ליה להטפל בנישואי בתו. משנת ר''א ח"ב יו"ד סי' ל"ז ה"ד ה' מטה לחם שם

כ"ב בעיר הזאת סופיאה המנהג הוא דמשביעין לחתן ולכלה דוקא ולא לאבי הכלה ובכן אם היה האופן שנתבטלו השידוכין מצד אבי הכלה ואינו חפץ ליתן מוהר שאינו חפץ בחתנו אז הכלה פטו' מן השבועה דמה תעשה חם לא שהחתן מקבלה בלי מוהר ומתן דאז אין לה מקום פתור ע' ת' הרדב"ז ח"א סי' תס"ג שהביא הפ"ת שם

כ"ג בחזרת השידוכין מי מקרי תובע כדי לילך אחר הנתבע נחלקו האחרו' והוב"ד בס' מי באר הנד"מ להרב יצחק שור וז"ל שם בסי' ז' או"ב. ובש''ות בר לואי מבואר שהצד שרוצה לנתק הקשר מקרי תובע ומחוייב לילך במקומו של צד המקיים ודלא כדעת תפארת צבי חא"הע סי' ע"ח שכתב כי הממאן בשידוך אינו נקרא תובע רק