אבני האפוד חלק א קמה

מהוצאות החופה ולי נראה לתת טעם לתקנה זו לפי שלא יבצר שלא יבאו לידי גירושין אחד מהם ואז היו צריכים לברר כמה הוציא בעדים וגם לברר שלא הוציא יותר מן הצורך ומשו"ה תקנו כן כדי שלא יבאו לידי מחלוקת ומוכרח אני לומר שבזמן ה' מגן גבורים לא היה להם תקנה זו להוריד מדמי הנדונייא סך מה ולכן פלפל מה שפלפל. כה דבר מו"הר מוהרש"א בס' דברי שמואל שם

ו שם בהגה וי"א דכ"ז מיירי לאחר אירוסין אבל לאחר שידוכין חוזר הכל וי"ח. ע' יד"א הגהב"י סק"ו וע' פ"ת סק''ד שכתב משם הגאון חת"ס דאינה יכולה לומר קי"ל כהי"ח שהביא הרמ"א ז"ל וע' להרב ישמעאל הכהן ז"ל בע"ס זרע אמת בתשו' כי באה בס' מקור ישראל סי' י"ד מ"ש בזה והרב המחבר שם בדל"א ע"א כתב דל"ש אירוסין ל"ש שידוכין חייב להחזיר הכל ואפי' להוציא מיד המוחזק ע"ע

ז ראובן נשתדך עם בחורה אחת ונתחייבה אם הנערה בשטר לפרוע בעד החתן בימי השידוך מזונותיו והוצאותיו אשר יעשה בעיר גדולה ש"ח וש"ס עד שיזכה לחלוקא דרבנן ושזה יהיה תחילת פרעון הנדונייא וגם החתן נתחייב שאם בעבור איזה סיבה לא יצאו הנישואין מן הכח אל הפועל ישלם במיטבא כל המעות. וברבות הימים ראתה אם הכלה כי לא יצלח החתן בלימודו והשיבו לעירו והכלה אומרת כי היא אינה חפצה בו שלפי דעתה הוא כלי אין חפץ בו, באופן שלא היה באפשרות לקיים הזיווג. ואם הכלה תובעת כל מה שהוציאה. הדין עמה ואפי' אם לא היה כאן תנאי כיון שמה שנתנה לו הוי מעות דאינם עשויים להבלות. הרב מוהר"יש הכהן בתשו' שם והסכימו עמו רב אחיו ומוהר"א ישראל והרב המחבר שם

ח ס"ה ש"ע ר' שדך בתו לש' בקנין ושבו' וכו'. הגם שבתשו' הר"אש לא הוזכר שהיה שם שבועה הדבר ברור שדין הר"אש הוא אפי' שיש שם שבועה וכו'. כנ"הג הג"הט ס"ק כ"א ובתשו' ראש משביר ח"ב סי' ס"ט (מתורת בנו) תמה עליו דלמה הוצרך להרחיק עדיו והדבר מפורש בתוך תשו' הר"אש עצמה וכו' עי"ד

ט שם וה"ה אם נשתטית וכו' בא לפנינו מעשה באיש ששדך נערה בתולה בשבועה ובחייוב קנס בחג''ומך להחוזר מהחייובים ועתה בא טעוון שהיא מוכת שחין ורוצה לפטר עצמו מהקנס והשבו' והיא טוענת כי שקר נסכו רק היו לה איזה חטטין בבשרה ונתרפאה לגמרי. ודאי וברור הדבר דעניו מוטל לברר הדבר שהיא מוכת שחין דהוא המוציאה מחזקתה דכל אדם בחזקת בריא קאי והוא בא לומר דהנערה הזאת היא חולנית פשיטא דעליה דידיה רמייא הברירה וההוצאות עד יתברר הדבר לאמתו. ואם אמת היה הדבר הזה פשיטא דפטור ומותר הן מהקנס הן מהשבועה דאדעתא דהכי לא נשבע ואדעתא דהכי לא נתחייב דאין לך מום גדול מזה וכמ"ש מור''ם לקמן סי' קי"ז ס"ה דמצורעת הוי מום והוא מדברי הרב"י בסי' ט"ל ול"ד מצורעת אלא ה"ה שחין וכמבו' בדברי הב"י שם ובבא"הט סי' קי"ז סקי"א וכל זה פשוט וברור

אולם עמדו לנגדי דברי ה' באר מ"ח בח"ב א"הע סי' ט' שנשאל על מי ששדך אשה בשבועה ושוב נמצאו בה מומין והמשודך רוצה לחזר מהשידוך ולפטר עצמו מהשבועה וחכם שבדורו פטרו מההיא דהמקדש את האשה ונמצאו בה מומין ומני"ר חרד עליו חרדה דאין לה מקום פטור וחייב לקיים שבועתו דהא כתב מרן בסי' קי"ז דטענת מומין ליכא במקום דאיכא מרחץ בעיר שהוא בודק ע"י קרוביו וחזקתו ששמע ונתרצה וכמבו' בא"הע סי' קי''ז וט"ל ואין לומר דלא נאמר זה אלא דוקא בקידושין ונישואין לפי שדרך הוא לבדק קודם קידושי' ונישואין אבל בשידוכין יכול לטעון לא חששתי לבדק קודם כי אמרתי יש לי זמן קודם הקידושין ושכ"כ להדייא הרדב"ז בישנות סי' קכ"ד הא ליתא דכל דאיכא שבועת ה' דומה לקידושין וכמ"ש ה' בני משה סי' מ"ד דהביא הך תשו' הרדב"ז וסו"ד משה בהסכמה עלה דחייב לקיים שבועתו ולא מצי טעין במומין שבגלוי לא חששתי לבדק בשידוכין דמאחר דהיה שבועה לא מחית איניש נפשיה לכתחי' לשבועה ער דבדיק וחייב לקיים שבועתו ויזכה במקחו א"ד ז"ל והנה ס' בני משה שרמז אין עמדי וע' יד"א סי' ט"ל הג"הט סקבג"ד שהביא דבריו יותר בארוכה האמנם אהמ"ר כדחזי מנייהו מלכי לבבי לא כן יחשב דאיך מדמו שבועת השידוכין לקידושין וגבה טורא בנייהו דהדרך הוא לבדק קודם הקידושין שהיא הולכת לטבילת מצוה ועד"ז בודקין אותה במומין שבסתר ובגלוי ולא אחד בהם שיבדק קודם השידוכין שאינם נכרים זה עם זה ונא גייסי אהדדי ובה שעתא בעת הקשר מתבוששין לומר לא נעשה דבר עד שתבדק ועד שתלך למרחץ ולכן סומכים עצמם אעת הקידושין ולא שייך כאן בדיקה דמרחץ וכמ"ש הרדב"ז ז"ל

וככל הדברים האלה מצאתי לה' בית יאודה ח"א חא''הע סי' א' בנ"ד שנעשו הקידושין בקנין ושבו' ונמצאת בה מום וכתב וז"ל ואין לומר דדוקא לקלקול הנולד אחר השידוכין הוא דכתבו הפוס' דאדעתא דהכי לא נשבע ולא שדכה ובשידוכין ל"א נסתחפה שדהו אבל בנ"ד דהיה המום קודם השידוכין מאן לימא לן דל"א אפי' בשידוכין ראה ונתפייס הא ליתא דלא דייק המשודך לחקר ולבדק ע"י קרובותיו או ע"י עצמו אלא ברוצה לארסה דאז חשיבא קנין הגוף ואין לו פירוד ממנה אלא ע"י גט כריתות כאשה נשואה אבל בשידוכין בעלמא אינו מדקדק כ"צ ובודאי דליכא חזקה דראה ונתפייס וזה דבר שהשכל מחייבו ע"כ ואח''זר ראיתי לה' שבט בנימן בסי' ש' דקל"ד ע"א דחלק