אבני האפוד חלק א קמב

והמתקדשת וכל שהאשה לבדה מכחשת ולא היו כאן ספק קידושין גם הרא"בד ודעימיה יודו ולא הוצרך הת''הד להציל את דינו כי אם מדברי התוס' שלא חילקו בהכי וח"ו שנעלם מהת"הד דברי הרבנים הנז' אשר הם ברורים לכל ודוק

ב אפילו לדעת הרא"בד ודעימיה דכל שהיא שותקת לא תנשא לכתחי' ה"ד היכא דאין המקדש לפנינו אבל אם המקדש לפנינו ומכחיש את העד ואומר שלא נתקדשה לכ"ע היא מותרת להנשא לכתחי' כ"כ אני עני בתשו' שהשבתי בסיון התר"סח

ג בס"ד ש"ע אמרה היא מעצמה נתקדשתי וכו' אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת. אילו היה שם ע"א שמעיד עליה או שא"ל ולאו א"א את? ואמרה הן לא מהני אמתלא כנ"הג הגה"ט ס"ק נ"ז משם מוהרי"מט חא"הע סי' א'. ונראה מדברי הרב דה"ה אם יצא קול דלא פסיק על אשה אחת שהיא מקודשת והודה היא ואמרה אמת ושוב נתנה אמתלא לדבריה דאינה נאמנת דיש לנו לומר דאי לאו דידעה דיש רגלים לדבר לא היתה מודה. אבל האמת דדברי מוהרי"מט הם היפך דברי הר''אש כל''ה סי' ג' וכ"כ ה' שב יעקב סי' ו' ועוד כמה גדולים. ידי דוד סי' ק"ו דקי"ב

סימן מ"ח

א ס"א ש"ע האומר לאשה קדשתיך וכו'. מסתמייות דברי מרן נראה דאפי' לא אמר קדשתיך בפני פ' ופלוני אלא קדשתיך סתם עכ"ז נאסר אך בטור כתוב לפני פ"ופ וכן העתיק הלבוש וכ"כ מרן ס"ה. אך באומר קדשתיך סתם ומפרש דבריו חח"ך שקדש בלי עדים נסתפק הח"מ בסק"א והב"ש פשיט לה דמהני. וע' למוהר"י סאמון בתשו' כי באה בס' חק"ל א"הע בהשמטו' סי' פ"ג שנדחק לומר בדעת הב"ש דאפי' אם לא פירש כל שאמר סתם קדשתיך ולא אמר בפני פ"ופ אינו נאסר כיון שיכול לפרש. והרב המחבר שם סי' פ"ד דקע"ח ע"ד השיגו והעלה דבאומר סתם קדשתיך כל שלא פירש דבריו אסור בקרובותיה יעו"ש

ב ס"ב ש"ע קדשתני והוא אומר לא קדשתיך וכו'. היינו באומרת שהיו שם עדים וכמ"ש לקמן ס"ה וכ"כ הלבוש ואם אומרת לפני פ"ופ ובאים חותם העדים ומכחישים אותה על פניה ע' כנה"ג הגה"טו סק"ט והגה"בי סק"א יד"א הגה"טו סק"ג פ"ת סק"ב. ומ"ש אני הדל בתשו' שהשבתי בסיון התר"סח דכל שאותם עדים שאומרת שנתקדשה בפניהם באים ומכחישים אותה על פניה יש להתיר מטעם ס"ס י"ש

ג גם לסברת החולקים ואומרים דאפי' אם מכחישים אותה העדים היא אסורה ה"ד היכא דההכחשה היא בענין הקידושין להדייא דהיא אומרת קדשתני והעדים אומרים לא היו כאן קידושין אבל אם ההכחשה היא בעיקר הקידושי' שהיא אומרת קבלתי קידושי' והעדים אומרים אמת שקבלת קידושי' אבל היו דרך שחוק שמקודם גילה דעתו המקדש או מעות הקידושין היו בגזל וכיוצא דאיכא ריעותא בעיקר הקידושי' בדבר דהיא אינה יכולה להכחיש בזה דמנא ידעה כתבתי בתשו' הנז' דכ"ע יודו שהיא מותרת מחמת דמאי דשוייא אנפשה ח"דא היה בטעות יעו''ש

ד אם היא אומרת נתקדשתי בפני פ"ופ בנוסח פ' ואנן אשכחינן ריעותא בנוסח אשר אמרה היא איפשר דל"א שוייא אנפשה ח"דא כיון דאף לפי דבריה אין כאן איסור אני עני בתשו' שם

סימן ן

א ס"א ש"ע השולח סבלונית וכו' או אבדו אינם משתלמים עתה נד"מ ממש תשו' הריב"ש אשר היו בכת"י ונקראו תשו' הרי"בש החדשות ושם בסי' כ"ג כתב וז"ל שאלת חתן ששלח סבלונות לבית חמיו תכשיטין שאינם עשויים לבלות ועשו נישואין ונשארו הסבלונות בבית חמיו ולזמן תבען החתן וטען חמיו שנגנבו ופטור שש"ח היה מהו? תשובה הדין הזה תלוי בד' דברים בטלו קידוש' מהו? עשו הנישואין מהו? אם הוא ש"ש או ש"ח או כשואל? אם הדין עם חמיו או עם הכלה? בטלו קידושי' הא איפסיקא הלכתא וכו'. נעשו נישואין נמי לא אמרינן מתנה ננהו לה כדאמרינן קידושי' לטבועין נתנו מדתנן השולח סבלונות לבית חמיו סבלונו' מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין הא קתני שיחזרו עמה לבית בעלה ונגבין אלמא לאו מתנה הן. אם היא ש"ש או ש"ח לא אלא ש"ש דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקנו. ועוד דנתנו להשתמש בהן ותנן (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שלחני וכו' כלומר אע"פ שלא נשתמש בההיא הנאה דיכול להשתמש ולא ע"א שאם נשתמש אפי באונסין חייב כשואל וכן נמי בסבלונות דע"ד להשתמש שלחן וכו'. והדין עם חמיו לא עם הבת כל שהאב נותן נדונייא דע"ד הוא שולח דכל המפקיד ע"ד של בע''הב הוא מפקיד ומתני' דקתני נגבין ומשמע דמחמיו נגבין לא מפליג בין קטנה לגדולה וש' יצחק בר ששת ז"ל ע"כ העתקתי כל לשונו בעבור כי הספר אינו בנמצא, ואתה תחזה כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מינה הסוג האחד דהיינו כשנעשו הנישואין דלא אמרינן דהוו מתנה והדרי ודייק לה מלשון המשנה דקתני סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הא מילתא מתאמרא שפיר לדעת הרש"בא וה"רן והנמ"קי שה"ד מרן ב"י דפירשו דמ"ש במתני' שיחזרו עמה לבית בעלה היינו דירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שהשולח לבית חמיו סבלונות המתקיימים לא ע"ד ליתן לחלוטין הוא שולח אלא ע"ד שישובו לו עם אשתו וכו' אבל לדעת רש''בם והובא בב"י