אבני האפוד חלק א קלג

דודאי קידושי. פקח הם קידושין מ"הת ואין ראוי שיתפסו קידושין אחרים כלל ע"ש ואין ספר בני דוד תחת ידי לראות הדברים בשרשן דדברים ככתבן תמה''ים לנפש אדם דאיך הפה יכולה לדבר דקידושי פקח הם מ"הת הלא היא חרשת ואינם אלא מדרבנן וכמ"ש בהדייא מרן ז"ל ועיקר דינו של הב"ש להשמיענו דא"עפ דשניהם מדרבנן עכ"ז תפסי והיינו ספקו של ה' בני דוד שה"ד היד"א בס"קג שגם אותם הדברים לא הבינותי דהן הנה דברי הב"ש ודוק

ב שם והיא מותרת לבעלה החרש. ה"ד בקדש אבל אם בא פקח או חרש ונשא אותה כשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל ב"ש סק"ב וכתב משם ה' ב"ה דסובר להיפך דכיון דליכא איסו' דאורייתא לא קנסינן. וע' פ"ת סק"ב שהביא משם ס' בית מאיר שכתב דגם ה' ב"ה לא קאמר בנשאת מדעת רק דבריו אמורים באשת חרש שהלך בעלה למד"הי ובאו וא"ל מת בעליך ונשאת אלא דמדברי כולם נעלם לשון הירוש' פסקו הרמ"בם בפי"וד מה"ג הלכה ה' דקתני בהדייא דבין בעלה חרש ובין בעלה פקח אם בא אחיך תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם עי''ד, ורב אחד מרבני אשכנז הובאה תשובתו בס' דברי מרדכי (לורייא) הכד"מ בסי' מ"ו הקשה כן מדנפשיה ולא זכר להגאון בית מאיר שקדמו. ואיהו ניהו רפא שבר זה על נקלה דהירוש' לשיטתיה קאזיל דגם בדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד ואנן לא קי"ל הכי אלא כתלמודא. דידן דס"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד וכתב שהוא כפתר ופרח. ואנכי לא הבינותי דמה יענה דהרמב"ם פסק כהיירושלמי וכנז' ואטו הרמב"ם לא ידע דרך חריפות הלזה אלא ודאי לא שייך כאן הך דינא ועדיין הקושייא במקומה עומדת ודוק

ג פקחת אשת חרש שזנתה ה' מוהרי"ב התירה לבעלה להלכה וה"ד המשנ"ל פי"א מה' אישות וע' פ"ת סק"ב וה' משנ''ל כתב שם דה"ה חרשת אשת פקח וע' חק"ל א"הע סי' כ"ט

ד חרש שהוא חריף במו"מ ואינו מדבר אך כשמדברים עמו בקול רם שומע קצת קול הברה וכן כשמכין על העץ אי קידושיו קידושין מ''הת או מדרבנן ונ"מ אם בא אחר וקדשה. עמד בזה גדול בדורנו ה' מוהרש"מ בס' עבודת השם סי' ט"ז והעלה דלבו מהסס להחשיבו כאילם השומע וא"מ דהוא כפקח לכל דבריו אך שבועת הכתובה ברור לו דמגן שוייא עי"ד באורך

ה ס"ד ש"ע אילונית שנתקדשה הוו קידושין. היא שיטת הרמב"ם פ"ד מה' אישות דין יו"ד שכתב להדייא וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורין. וכתב ה"ה והביאו ב"י דזה מבואר בהרבה מקומות בכתובו' וביבמו' והעלה ר' יעקב ז"ל במשנה ראשונה דיבמות דאע"פ שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר. הנה לפנינו דעת הרמ"בם והראב"ד (מדלא השיגו) ור"ת שהוא הר"ר יעקב שהביא ה"ה ודעת ה"ה דסל דקידושי אילונית חיילי והוו ק"ג ומשמע ד"ת. אך זוהי שקשה במה שייחס ה"ה סברה זו לר"ת דהא הוי הפך מ"ש התוס' שם ביבמות ד"ב ע"ב ד"ה או משם ר"ת וז"ל התוס' שם או שנמצאת אילונית דאילונית קידושי טעות הן ולא היתה אשת אחיו ותימא דאמרי' לקמן דקי"א קטנה לא תחלץ שמא תמצא אילונית ואמאי תתיבם ממ"ן דאם אינה אילונית שפיר מייבם ואם היא אילונית מי שרי דלא היתה אשת אחיו ואר"ת דההיא בשקבלה עלויה והר"ר אברהם תירץ בנמצאת אילונית בחייו והקפיד אבל לאח"מ דלמא אם היה קים לא היה מקפיד וכו' עי"ד מבואר דר"ת מוקי לה ההיא דקטנה בהכיר וקבלה עלויה בהדייא הוי מק"ט. ודברים אלו כולם מתאימות עם מ''ש בס' הישר שלו סי' ק"ס דבתחילה הביא שם דברי הר"ר אברהם שהביאו התוס' וסיים וז"ל דזה הוי לס' ר"א ביבמות די''ב דאמר צרת אילונית אסורה אבל לס' רבא שם דאמר צרת אילונית מותרת והכי פסקינן הלכתא א"ץ לדחק אלא נישואי אילונית לא חשבינן להו מק"ט כלל אלא דלגבי איסור צרה כמאן דליתא ואפי' הכיר בה וכו' כך פי' הרר"א. ואינו דכל הני מתני' דגטין בשלא הכיר בה דהוי מק"ט דייקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו וההיא דקטנה שקבלה אחיו המת בפני עדים ואפי' היא חילונית והשתא ודאי אשתו גמורה היא ואסורה לאחיו ע"כ. הרי דר"ת דחה ס' הרר"א וכתב דאילונית כל שלא הכיר בה אין לה קידושין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן והיינו כפי עדות התוס' בשם ר"ת ודלא כמ"ש ה"ה משמו

איברא דה' הנמקי בפ"ק דיבמות כתב להדייא בשם ר"ת ז"ל כדברי ה"ה דלרבא לאו טעמיה משום מק"ט ואילונית שלא הכיר בה בעייא גיטא מדרבנן ומוקי ההיא דקטנה דשמא תמצא אילונית ופוגע בערוה מדרבנן יעו"ש וחידושי הראשונים הרמב"ן. הרשב"א והריטב"א אינם תחת ידי לראות מה ייחסו בדעת ר"ת אך דבריו שבספרו ספר הישר מבוארים להיפך וצ"י ומ"מ ע"פ דרכנו למדנו דהרר"א שהביאו התוס' קאי בשיטת הרמב"ם דקידושי חילונית הוו קידושין ולא הוו מק"ט וכמו שהעתקתי דבריו יותר באורך בס' הישר שם

ועינכם תראנה דיש שינוי לשון מדברי הרמב"ם ללשון מרן דבש"ע דהרמב"ם כתב הרי אלו קידושין גמורין ומשמע דהוו דאורייתא ומרן נקיט הוו קידושין ולא קט לשון גמורין. והלח"מ הצ"ע דברי הרמב"ם וע' שערי רחמים א''הע סי' ח' מה שיישב ומה שפלפל בדין זה ורמז לה' שעה"מ פיו"ד מה' יבום הכ"א שעמד בזה ע"ע וע' בסמוך.