אבני האפוד חלק א קכב

ב ס"ח ש"ע מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קשנה וכו' אי איכא איסור בדבר או הוי מלוה בעלמא ע' ח"מ ב"ש כנה"ג הגה"טו ס"ק ז"ט. יד"א סק"ז ובהגהב"י ס"ק י"ג רב אחד בתשו' מכתם לדוד חא"הע סי' ד' דק"ן ע"א והר"המח שם סי' ה' דהל"ג

ג שם ש"ע עד שתגדיל ותאמר ב"פ אני רוצה. משמע דבעודה קטנה אפי' אמרה ב"פ אני רוצה ל"מ וכן הביא ה' שמחת יו"ט בסי' יו"ד דל"ו ע"ב משם א' מהקדמונים בשיטה לא נודע למי ועפ"ז השיג על הב"ח שכתב ליישב מאי דק' על פרש"י בההיא דסנהדרין דמ"ו ע"ב גבי המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן ומר ניהו כתב לחלק בין קידושין לנישואין דנישואין עדיף טפי ועמדו לנגדו דברי הכנה"ג בהג"הט סק"ח ופלפל בזה ע"ע

ד סי"א ש"ע קטנה או נערה שקדשה עצמה בלא דעת אביה או נשאת אינו כלום. בטרם תחי"יל הארש' מוכרחין אנו לומר דכונת מרן היינו דנתקדשה וגם נשאת שלא לדעת אביה ובא לאשמועי' דאפי' נשאת אינו כלום דאם תרצה לפרש תיבת או נשאת דהיינו שנתקדשה לדעת אביה אבל הנישו' היו שלא לדעת אביה ותיבת או באה לחלק הא תנינא חדא זמנא לקמן בסי"ג ולכן בודאי דתיבת או נשאת ר"ל אפילו נשאת ג"ך וכאשר פרשוהו האחרונים וכמו שיבא לקמן בע"הי

והנה דין זה דמרן מידי פלוגתא לא נפקא ומוכרח אני להציע כאן סוגיית הש"ס ולשניות את הידוע ושורש דבר נמצא בקידושין דמ"ה ע"ב נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן ר"ה אמר אינה אוכלת (בתרומה) רב ירמיה ב"א אמר אוכלת ומפרש בגמרא דטעמא דר"ה דאמר אינה אוכלת דהאי דאשתיק מרתח קא רתח וטעמא דר"י דאמר אוכלת דמדאשתיק אתנוחי אחנח ליה תו איתא התם נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן ר"ה אמר אוכלת ור"י ב"א אמר אינה אוכלת. אמר עולא הא דר"ה כחומץ לשנים וכעשן לעינים השתא ומה התם דקידושין דאורייתא אמר"ה לא אכלא הכא לא כ"ש נראין דברי התלמיד אמר רבא מ"ט דר"ה הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ופרש"י בחייו קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה אז שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקא מרתח קרתח אבל כולי האי לא שתיק ע"כ. והר"ן בחידו' על הרי"ף כתב דאיכא מ"ד דק"יל כר"ה דהוא רביה דר"י ב"א ואע"ג דאמר עולא נראין דברי התלמיד הא רבא מפרש טעמיה דר"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב הילכך נישואין גמורין הוו ויורשה ומטמא לה דהא אכלה בתרומה דהוא איס"ור דאורייתא אבל מדברי הרמ"בם בפ"ח דתרומה נראה דק"ל כעולא דאמר נראים דברי התלמיד עכ"ד ובמה שסיים דדעת הרמ"בם לפסק כר"י וכדאסיק עולא דנראים דברי התלמיד והיינו לומר דאינה מקודשת כלל ומש"וה אינה אוכלת מצינו לאבי התעודה הרש"בא באלפיו סי' אלף רי"ט דכתב להיפך בדעת הרמ"בם וז"ל והרמ"בם ז"ל כתב שאם נתקדשה שלא לדעת אביה בזו חוששין ודאי שלא תצא אלא בגט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד אבל נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה ודאי חיישי' שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון ע"כ וכאשר ירדף הקורא' בתחילת דבריו יראה שט"ס נפל וצ"ל נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה דבנתקדשה לבד ליכא מ"ד דבעייא גט והוא פשוט. ובאמת שלא מצינו להדייא להרמ"בם שכ"כ בשום מקום

ואני אתן את פני ברמ"בם פ"ח מה' תרומות ושם אני רואה דהרמ"בם בדין י"ו פסק רק לפלוגתא קמא דנחלקו ר"ה ור"י בנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא מדעת אביה ופסק כר"ה שאינה אוכלת בתרומה שאם מיחה תעשה זרה למפרע וזה שרואה ושותק כועס הוא לפי שנשאת שלא לדעתו ע"כ. אך פלוגתא תניינא דנחלקו אי אמרינן בתרי זמני קידושין ונישואין מרתח קא רתח בזה לא דבר הרמ"בם ואנה מצאו הנהו תרי גברי רברבי הר"ן והרש"בא דעת הרמ"בם בזה ומהיכן ידעו מאי דעתו. ועל תשו' הרש"בא יכולני לפטר דט"ס נפל וצ"ל הרמ"בן בנין (ושו"ר לה' ב"ש שהעתיק הרמ"בן) אך דברי הר"ן לא ידעתי מה הלשון אומרת דמדברי הרמ"בם נראה דפסק כעולא דאין רמז בדבריו

איברא דהכ"מ ז"ל שם בפ"ח דתרומות כתב כדברי הר"ן בדעת הרמ"בם ואת העודף לא בלשון נראה אלא בלשון ודאי שכתב שם ובמחלוקת הג' פסק כעולה דאמר נראין דברי ר"י וא"עג דרבא מפרש טעמא דר"ה סובר רבנו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא להוי טועה בדבר פשוט ע"כ ומדעתי כי קשה ולא זכיתי להבינו מי הכניסו לתגר זה ואנה מצא דהרמ"בם פסק להא דעולא כי היכי דדחיק ומוקי בדעת הרמב''ם דרבא לפרש דברי ר"ה בא ולאו דס"ל כוותיה. ולא זה בלבד אלא דנראה דמרן מוהרי"קא סותר את עצמו דבב"י פה אחר שהעתיק דברי הר"ן כתב ובדברי הרמ"בם בפ' הנזהר כגירסת הר"אש והיינו דקודם לכן הביא דהר"אש לא הוה גריס בש"ס הפלוגתא תניינא דר"ה עם ר"י ומאחר דלא נצטייר לפני אור עיניו של הרמ"בם מחלוקת זה דר"ה ור"י איך הפה יכולה לדבר דפסק כר"י וע"כ יאמרו המושלים רבי לא שנה ר"ח מנ"ל. שוב אחר החיפוס ראיתי לה' מגילת ספר חלק לאוין דק"מח שנרגש על מרן ב"י דסותר את עצמו וכתב דמ"מש הרמ"בם לשון אע"פ שקדשה אביה אינה אוכלת בתרומה מוכח דפסק כר"י ע"כ יעו"ש.