אבני האפוד חלק א קד

חלק עליו וכתב דראוי ונכון שלא להוציא הבתי ידים ובפרט היכא שהבתי ידים אדוקים הרבה מחמת זיעה והיה טורח להוציא ועשה מעשה לכתחי' שלא להסירם ויען שחלקו עליו רבני דורו הקריב אל משפטו אל נוכח פני מעלת הרב מר קשישא תנא ירושלמאה ר"לן כמוהר"י אלישר נר"ו ומצ'יר אביר יעקב האריך לדחות ס' ה' כר"ש ופש'פש ול"ו מצא הדבר מפורש יוצא מפי כבודו של הרב הלק"ט בח"ב סי' ר"ס ועכ"ז אסיק דהלכתא כוותיה דהרב המורה המצ"ה ויפה דן יפה הורה לך נא ראה בספרו שמחה לאיש סי' ד' ד"ח ע"ג וד' וע' להרב המפור' מוהר"א פאלאגי נר"ו בס' אברהם אזכר דרמז דבריהם

וכזאת וכזאת נחלקו עוד שני אדינים. ידי"ן הרב הישיש כמוהר"ין אבועלאפייא נר"ו עם מר דודו כמו"הר שלמה אבועלאפייא יצ"ו וכמו שראה תראה בס' פני יצחק ח"ב דס"ד דהרב המח' יצ"ו שם עם שכחו גדול להשיב ע"ד הכר"ש הנז' ולסתר ראייותיו ועלה על דעתו דאפי' לכתחי' לית לן למיחש משום חציצה כלל מ"מ אסיק מר דהואיל ונפק מפומיה דהגאון כר"ש דיש להקפיד לכתחי' אמרינן כבר הורה זקן ויש לחוש לדבריו ושכן עשה מעשה ושכנגדו הרב מוהר"שא יצ"ו חלק עליו שם וכתב שלא לעשות כדברי הכר"ש וכיון דהבתי ידים עתה הן עדיי הכלה אין לומר לה הורידי עדייך מעלייך אלא כלה תעדה כליה ובתי ידיה ע"כ והרב המחבר חזר להחזיק דבריו בס' פני יצחק ח"ה סי' ו' ושם הביא דברי מי שגדול הרב ר'לץ ועמד ע"ד יעו"ש ובס' שדי חמד ח' אסיפת דינים ערך חתן וכלה סוף אות כ"ו

וי"ב שם ש''ע ואומר לה הרי את מקודשת. אם אמר הרי את מקדשת לי אין כאן קידושין מוהר"ח רומאנו בתשו' כי באה בס' ישמח לב גאגין סי' ו' די"ד והסכים עמו הרב המחבר שם סי' ח' דטו"ב סוף ע"ב וע' מטה לחם הנד"מ סי' ט"ז. ובתשו' שהשבתי בסיון התרס"ח למדתי מזה להיכא דנתן לה דינר וא"ל בדינה זאת ועמש"ש

י"ג ב' עדים על הקידושין האחד מעיד שאמר לה הרי את מקודשת והעד הב' העיד דלא אמר אלא הרי את לכ"ע אינה מקודשת, ה' חקרי לב א"הע סי' ך'

י"ד שם ש"ע בזה. אם לא אמר בזה במחלוקת הוא שנוי אי הוו קידושין. ע' כנה"ג הגה"ט ס"קח ויד"א הגהב"י ס"קז כס"א אות א' ובתשו' קול אליהו ח"א חא"הע סי' ה'. וע' חסדי דוד פ"ק דקידושין דקע"ב שהביא סייעתא מהתוספתא לדברי המב"יט ז"ל בזה פ"ת ס"קג. ישא ברכה מוהר"יפ בתשו' כי באה בס' ישמח לב חא"הע סי' י"א דא"ך ע"ג. ורב ראו'"מאי ס"ק הרב פני יצחק נ"רו בח"ה סי' ט' דפ"א ע"א כתב דהיכא דאמר בטבעת זה או בכסף זה לכ"ע ליכא ספקא ולא נחלקו רק באומר הרי את מקודשת ועכ"ז תמה על הכס"א ועל תשו' מוהר"י הנז' וע"ע מטה לחם הנ"מ סי' ט"ז וסי' י"ט דל"ח ע"ד צל הכסף ח"ב סי' ז'

מ"ו כיון שלא אמר בטבטת זו אע"פ שאמר הרי עכ"ז משמעותו דאת מקודשת לי מקודם. מוה"רש בן חביב ז"ל בתשו' כי באה בס' צל הכסף ח"ב סי' ו'

ט"ז א"ל הרי את מקודשת לי בזהב שכטבעת זו נחלקו בזה שני ח''ור קושטא הע"יא מר אמר דהו"ל כאומר שהוא מקדשה בזהב אחר שבטבעת שעתיד ליתן לה למחר: ומה שנותן לה הוא לדוגמא ומר אמר דהוו קידושין דאמרינן טעות נזרק לפניו וה"ד יד"ין הרב כמוהר"חמ נר"ו בס' מטה לחם סי' ט"ו ומנ''יר העלה דהוו קידושין מאחר דאיכא הוכחה שהוא היה חפץ לקדשה בעודה משודכת קודם שתחזר בו ואיך נאמר דאין דעתו לקדשה רק לאחר זמן והביא ראיה ע"ז יעו"ש וע"ע לו בסי' י"ט

טו"ב אין קפידא אם אמר אתה מקודשת לי בלשון זכר במקום את. מוה"רש בן חביב בתשו' שם

י"ח שם בהגה נוהגין לקדש בטבעת וכו' בכל התלמוד אין רמז לטבעת קידושין. וקידושין שבתלמוד הם כסף סתם יהיה מה שיהיה והיה המנהג לקדש בכל דבר גם במטבעות, בשיראין ובפירות ובדברים אחרים אבל כבר בימי הגאונים היה מנהג פשוט להיות מקדשים בטבעת ומצאנו בקובצי תשו' הגאונים שמדברים מקידושין בטבעת כמו מדבר הנודע ונהוג (שערי צדק ח"א ש"ג סי' ט"ז) והמנהג הזה מובא כדבר ידוע מרב סעדיה גאון (שם סי' י"ב) ומרב האיי גאון (חמדה גנוזה סי' קס"ב) בתשובותיהם ולפי הנראה תקנו הגאונים כן שיהיו הקידושין בדבר ידוע מפני הקראים שהיו אומרים כי כסף הקידושין שהאשה נקנית בו הוא המוהר הכתוב בתורה ושיעורם כשיעור המוהר ולהוציא מלב הטעות הזו תקנו טבעת קידושין. דור דור ודורשין ח"ד צד

י"ט צריך החתן לקדש בימין דידיה וגם בימין הכלה ובאצבע הסמוך לגודל ישים הטבעת ולא בגודל מוהר"ם מינץ סי' ק"ט ה"ד ה' נחלת שבעה כמחו' לסי' י"ב או"ב ונ"ט משלו י"ש וכתב מוהר"ש דיל ויקייו בתשו' כי באה בס' פחד יצחק או"ס הנד"מ בדק"י ע"א דלא בא לומר שאם שם המקדש את הטבעת באצבע קמיצה של יד שמאל דלא הוייא מקודשת כהלכתה דחלילה לומר דבר זה והאומרו אינו אלא שוטה רשע וגם רוח וכו' עי"ד וכ"כ ה' חיים ושלום ח"ב סי' י"ט דמקודשת

ך שם ש''ע ואם היה מדבר עמה תחי' עע"ק. הב"ש בסק"ו כתב משם הכ"מ דלדעת הרמב"ם שכתב היה מדבר עמה עע"ק ורצת הוא דצריכה היא לומר הן ומדעתו כתב דלס' הרמב"ם גם אם שתקה מהני יעו"ש