אבני האפוד שמא

וכו' וא"כ תרצה לומר מדע"כ עבדא איסורא זוטא נאמנת לומר דעבדא איסורא רבא וכו' י"ש ודון מינה לנ"ד. אשתכח השתא דבנ"ד דהודה בפיו ובמכתביו שבא עליה בעודה א"א והאמת יורה דרכו כמ"ש בודאי שאסורה היא לו אליבא דכ"ע ואין מי שיפקפק בזה וכי תאמר בלבבך דהודאה שהודה הבועל בנ"ד שבא עליה כאפס וכאין נחשב שהודאתו היתה חוץ לב"ד וכשבא לב"ד כחש, קום קרא תוכן דברי ראשי הועד שכששאלו ממנו מדוע חתם המכתב הזה השיב כי אז דעתו בל עמו על שהעלילו עליו שבא עליה והרי הוא מוכן לישבע כי הכל שקר ודבר כזב נמצא דבבואו לפני ראשי הועד עקר להודאתו והעיקר חסר ואין כאן הודאה לשנוכל לאסרה עליו. הא ליתא דכל כמה דהודאתו יוצאה בחתימת ידו והוא לא כחש לומר שהחתימה מזוייפת רק אמר שבעת ההיא דעתו בל עמו אין זה אלא דברים בעלמא. הגע עצמך לו הוציא אחד על חברו כ"י כתוב וחתום שחייב לו מנה והוא אומר שחתימתו אמתית אך בשעה שחתם לא היה בדעתו היועיל לו טענה זו להפטר הלא אפילו בטוען שחתימתו אמת רק שטוען אמנה היתה חתימתו או שאר טענות וכמ"ש המבי"ט בח"ב סי' ע"ג איכא כמה מהפוסקים דס"ל דאינו נאמן וכמ"ש מרן ב"י סי' ס"ט ואפי' לס' בע"הת והטור ומרן ז"ל דפסקו דנאמן בהיסת היינו במגו דאי בעי הוה טעין פרעתי הא אם הוי במקום דאינו נאמן לטעון פרעתי לא מפטר בשבועת היסת משום דליכא מגו וכמבו' כל זה בח"המ סי' ס"ט וא"כ בכ"הג דנ"ד דליכא שום מגו ודאי דחתימת ידו תעיד על מה שאמר שהוא אמת והודאתו הוייא הודאה ופוק חזי בתשו' ה' שיבת ציון סי' ע"ד על אשה שאחר שהודית שזנתה חזרה ואמרה כי מחמת טירוף דעתה הודית וכתב דאינה נאמנת כי מי יאמין לדבריה שהיה לה טירוף הדעת וכו' י"ש וכ"ש דכד הוינן בה ונשים עין השגחתינו על מה שדבר לפני ב"ד מכותלי דבריו ניכר שהאמת שהיה לו עסק עמה שסיים ואמר שמאחר שבא הדבר לידי כך הוא לא יניח להאשה שתהא יושבת גלמודה בירכתי ביתה והוא ישאנה וכו' ואם האמת שהכל שקר ולא קרב אליה מהו הרחמנות הזה ומה יזיק לו אם תהא יושבת גלמודה וכו' מצורף לזה שבא לידי מכתב אחד מאחי האשה הנחשדת שכתב להנחשד בהיותה האשה תחת בעלה שהנם הולכים לרוסגוק לקבל ספר גירושיה מיד בעלה ובודאי שלא יחזור הוא ממה שנדר לה לקחתה לו לאשה ועל דעת זה הם הולכים להתגרש שכל זה מורה בבירור שגדלה האהבה ביניהם טרם הגירושין והודאתו היא על דבר אמת ואסורה היא לו ע"פ הודאתו וככל האמור. ובלכתך בדרך הזה אתה תדין דלא מבעייא שאסורה היתה לו לכתחילה לקחתה אלא דגם עתה שכבר לקחה מאחר דהוא מודה דבא עליה בהיותה תחת בעלה ואסורה לבעל ואסורה לבועל מדאורייתא שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורה וחייב להוציאה וכמ"ש מרן בסי' קט"ו ס"ז על מי שראה אשתו שזנתה דה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ואע"ג דבז"הז דאיכא חרגמ"ה או שבועה אינו נאמן ע"ז וכמ"ש מור"ם בסי' קע"ח משם הגה"מי פכ"ד יש לחלק מתרי טעמי. חדא לפי שיטת הרב נו"ב במ"ב סי' י"א ה"ד ה' פ"ת בס' ס"ח סק"ב ובסי' קע"ח סקי"ט שכתב בדעת רמ"א דע"כ לא כתב שאינו. נאמן בז"הז אלא דוקא היכא דהוא עצמו לא ראה רק ששמע מפי אחר והוא סומך עליו אבל כל שהוא בעצמו ראה שזנתה יוציא אפי בז"הז עי"ד ונ"ד עדיף מראה הוא שזנתה דהתם איפשר שטעה בראייתו אבל הכא איהו ניהו בעל המעשה. זאת שנית דאף לדעת האומרים דאפי' בראה הוא בעצמו שזנתה עכ"ז אינו נאמן וכמו שנראה מפשטייות דברי הר"מ מינבול והר"ר יוסף המובאים בהגה"מיי היינו טעמא דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת משא"כ בגוונא דנ"ד דבעת שהודה שבא עליה אשר מחמת זה אנו אוסרים אותה לו עדיין לא היו נשואין זע"ז ובינו ובין בעלה עשו החוזה המר והנמהר הזה דלא שייך לומר עיניו נתן באחרת ובזה כ"ע יודו דנאמן. ואם כנים אנחנו בזה הנחשד דנ"ד קלקלתו תקנתו דעל ידי הודאתו שעשה מעשה רשע יצא זכאי בדינו במה שחפץ לגרשה כי מעתה ע"פ הדין חייב לגרשה אך אם הוא אינו חפץ לגרשה אין אנחנו יכולין לכופו יען דבדין זה דכתב מרן דחייב להוציאה נחלקו הפוסקים אי כייפינן ליה או חייב לצאת י"ש ואיכא טובא מהפוסקים דס"ל דאין כופין דכל שהענין אינו ברור לב"ד על ידי עדים וחזקה אין כופין אותו מטעם דשוייא אנפשיה חד"א יעו' בכנ"הג סי' קט"ו הגה"טו ס"ק כ"ט יד"א ס"ק ל"ה ובפתחי תשו' שם ס"ק ל"ז ולכתחילה אין אנחנו יכולין לכופו כי היכי דלא להוי גט מעושה ודוק. וזאת מן המודי'עית כי בהיותם לפנינו האיש והאשה דברנו על לב שניהם ולקחנו מעות מיד הבעל ונתננו להאשה ונסדר הגט ברצון שניהם אלקים יעזרנו עדכ"ש בגבורות ישע ימינו. נאום הצעיר. דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט סי' ט"ו ה' אישות אייר התר"סט שאלה אשה אחת שדרה עם איש אחר בעיר פיליפולי עידן ועדנין כאיש ואשה וילדה לו ילדה אחת ואח"ז האיש הרחיק נדוד מהעיר והיא ובתה עמה הלכו לעיר רוסגוק ובעבר זמן באת לפני ב"ד בוכה ומבכה