אבני האפוד שכט

חתיכת איסור משא"כ בגוונא דנ"ד דהיא אומרת נתקדשתי וקבלתי זהוב הקידושי' בפני פ"ופ ושום אחד מהעדים אינו מכחישה לומר לא קבלה ואליבא דתרוייהו מה שהיא אומרת שקבלה קידושין הוא אמת רק דהאחד אומר דהיו הקידושין ליצחק נמצא דאן כאן הכחשה רק ריעותא בקידושין אשר היא לא ידעה והגם שיש הכחשה אחרת בינו ובין האשה היא אומרת דא"ל ה"א מקודשת והעד הב' אומר שלא שמע כלום עכ"ז כיון דאפי' נודה לדבריה אינו מעלה ומוריד דאם אמת הדבר אשר דבר העד שהיו הקידושי' בתורת צחק אין כאן קידושין וכפ"ז לא שייך לומר כאן שאח"דא דהיא אינה יודעת שהיו בתורת שחוק וכל שנתברר שהקידושין לא היו עולין ע"פ הדין אינה אסורה כי היא אינה באה אלא מכחם וכל שבטלה הסיבה בטל המסובב. ובכן כיון דסמי מכאן הודאתה לא נשאר בלתי העדאת העדים אשר הם מוכחשים זה מזה דלא אהנו לכלום. וכמעט שעברתי ושוטטו עיני בדברי הפוס' מצאתי הדבר מפורש בב"ש סי' מ"ב סק"ו דעמ"ש מור"ם דיש מחמירין במקדש בע"א אם שניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש כתב משם הב"ח וז"ל והב"ח מחלק וכתב אם אחד מכחיש ואומר שלא היו קידושין כלל אז זה שאמר כדברי העד שהיו קידושין צריך לחוש אבל אם אחד מכחיש ואומר שהיו קידושין אלא שכונתו לצחק אז אף הב' א"ץ לחוש י"ש ועם שס' ב"ח כעת אינו תחת ידי לראות הדברים בשרשן דבריו מבוארין שכיון למ"ש ובס' אפי רברבי דפוס אחד מצאתי שהגיה בדברי הב"ש במקום הב"ח הח"מ וגם שם דבריו הן הן כמ"ש אני עני והטעם דכל שהריעותא היא בעיקר הקידושין עצמם במקום דהיא אינה יכולה להכחיש אין הודאתה משוי לה חתיכת איסור. והגם שהב"ש חלק שם אדברי הב"ח היינו דלפי דעתו טענת השטאה שטוען הבעל אינה טענה כל שלא פירש כן לעדים בשעת הקידושין ודברים שבלב אינן דברים משא"כ בנ"ד דלא שייך זה דכבר כתבנו דע"פ דברי העד שאמר לה תן לה כסף שתתאנה היא נתן לה הקידושין וכמש"ל. וקושטא קאי וכן הדין נותן דכל שעיקר הקידושין בטלין הם גם הודאתה כמי שאינה דהא עיקר טעמא דהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דאסור בקרובותיו הוא מטעם דשוייא אנפשה חתיכה דאיסורא ובעיקר דין זה מצינו דאם מאי דשוייא אנפשה חתיכה דאיסורא היה מחמת טעות כל שנתברר הטעות האיסור חוזר למקומו ומותר צא נא וראה נא בפ"ק דע"ז דאיתא התם הנשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם ויתיר ובטעמא דמלתא כתב הר"ן שם משם הראב"ד והרמב"ם והרש"בא דכיון דאסרו הראשון שוייא אנפשיה חד"א ושוב אין לו היתר ואפי' התירו הב' אינו מותר ומיהו ה"ד בטעה בשיקול הדעת אבל אם טעה בד"מ חוזר ומטהר ומתיר יעו"ש וטעמא הוי דעיקר איסור שאחד"א הוי מטעם. נדר וכל שטעה בד"מ הו"ל נדרי טעות ע' מה שהאריך בזה בס' יאודה יעלה חיו"ד סי' א' ועפ"ז העלה שם דחכם שהורה לאסר מכח שהעידו ב' עדים לפניו שכך היה המעשה ושוב נתברר דשקר ענו בודאי דיכול לחזר בו יעו"ש ומינה אתה דן לנ"ד דכיון דמה שאמרה שנתקדשה היה בעבור שסברה שהקידושין היו מועילין לפום דינא כל שנתברר לנו שהקידושין מצד עצמן כלא היו גם היא תפטר ואין כאן איסור בשביל הודאתה דסמי מכאן ענין הודאתה שהיא לא ידעה ענין הצחק נשאר לנו שני עדים הכחישין זה את זה וכיון שעדותן כאין וכמש"ל באורך גם היא מותרת ואינה צריכה גט, והרי דינה של ריבה זו מפורש בש"ע א"הע סי' מ"ו ס"ג ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה אם אמר שמעולם לא היו בה ספק קידושין תנשא לכתחילה. אלא דאם באים אנו לדון ולסמך נ"ד לדין זה דמרן נכנסנו במבוכה אחרת דאמת דכן הוא פסק מרן וכמבואר לעין כל חוזה, אך מידי מחלוקת לא פלטינן דהאיכא הראב"ד והרמב"ן והרשב"א הביאם ה"ה פ"ט מה' אישות דין ל"א דס"ל דכל שהיא אינה מכחשת אותם ומסופקת בדבר לא תנשא לכתחי' ולדעת הרמב"ם כפי מ"ש ה"ה בדעתו אם היא אינה יודעת אפי' אם נשאת תצא דסלק עדים מכאן הרי היא חושבת לעצמה בס' מקודשת והח"מ בסק"ב תמה על מרן שלא הביא דעתם להחמיר לכתחילה. גם הב"ש בסק"ה הביא דעתם וע' חכם צבי ס' קל"ה שנגרר אחריהם (ועמ"ש בחידו' על סי' זה) וכבר ידוע מ"ש האחרונים אי באיס"ור ערוה אזלינן אחר פסק מרן להקל דרבים מהם סברי דלא אזלינן בתר דעת מרן יעו' משא"מ אה"ע ח"א סי' ה' חיים ושלום סי' ב"ך, והיכא דרוב הפוס' קיימי להחמיר לכ"ע לא אזלינן בתר דעת מרן יעוין שער אשר א"הע סי' כ"ט, פני יצחק ח"ד סי' ט'. ברם נלע"ד לומר דבנד"ז גם הראב"ד ודעימיה מודו דע"כ לא כתבו דלא תנשא לכתחילה אלא בכגון דהעדים מכחישים זה את זה ואין שום אחד מבעלי דבר מכחיש אותם דהמקדש אינו לפנינו והאשה אינה יודעת אז אמרינן סמי מכאן העדים ותשב האשה בספק מקודשת בלכתחי' אבל כל היכא דאיכא מבעלי דבר מכחיש נגד העדים וכגון בנד"ז דנגד העד האומר נתקדשה הנה לעומתו המקדש צווח ואומר דלא היו כאן קידושין ואז עדותו כמאן דליתיה בכה"ג לכ"ע ל"א שתהיה היא אסורה ומנא אמינא לה מההיא דכתב הב"ש סי' מ"ב סק"ו והבאתי לשונו לעיל דהיכא דבא ע"א והעיד על הקידושין וא' מהמתקדשים מכחיש דפסק מו"רם דאין לחוש כתב הרב משם הב"ח דאם הב' מודה לדברי העד ואומר שהיו שם