אבני האפוד ש

מחמת קורבה וז"ל שם מי שראה באשתו שזנתה או שא"ל אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם ודעתו סומכת עליהם שזנתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר הזה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה (האי חייב היינו מדיני שמים וכדפריש לה ה"ה וע' פ"ת סי' קט"ו סקל"ז) והעתיקו לשונו הטוש"ע בסי' קט"ו והרשב"א במיוחסות סי' קל"ג כתב דדבריו צ"ע ובסי' ארמ"ט כתב להדייא דלא נתחוורו לו דבריו דהוא ז"ל כתב זה על סמך עובדא דההוא סמייא ופרשה דאין הפרש בדבר זה בין קרוב ופסול ועבד ושפחה במה שהוא מאמין דאפי' רחוק מן הדין אינו נאמן בדבר שבערוה ע"כ ואחר שמצינו להרשב"א בשתי תשובותיו אלה דחלק על הרמב"ם במה שרצה להוסיף מדעתו דאפי' בעדים פסולים נאמר דין זה, מינה אתה דן דמ"ש הרש"בא בח"א סי' קי"ח שאחר האמנת הלב הם הדברים ואפי' בגוי מסל"ת או אפי' מתכוין לחסר או להעיד אי מהימן ליה אסור יעו"ש היינו לסברת הרמב"ם וליה לא ס"ל דאי לאו הכי קשייא מדידיה אדידיה (ועמ"ש לקמן בד"ה הן ע"ד הפ"ת בסקל"ח) אלא דבלא"ה קשייא להרשב"א דבדין זה גופיה מצאנוהו במקו"א בהיפך שא נא עיניך וראה בתשו' סי' אלף ר"ן שכתב וז"ל ולענין הגוי שאמר לישראל שגוי פ' התודה לפניו ששכב עם אשתו אם בא לצאת יד"ש אם חייב להוציאה לדברי הרב ז"ל שאמר שחייב להוציא בבא לצאת יד"ש אפי' ע"י הפסולין מסתברא שאין אוסרין אשה על בעלה בכך אשר פיהם דבר שוא ושמא המגיד שקר או מי שאמר לו שקר ענה וכו' ע"כ והשתא ק"ט דמלבד דהוי היפך מ"ש איהו גופיה בסי' קי"ח עוד בה דעדיין לחלוחית הדיו קיימת בתשו' שלפניה שכתב דלדברי הרמ"בם אין הפרש בין קרוב ופסול ועבד ושפחה וכו' ולמה זה בתשובה זו שינה את טעמו ולולא דבריו היינו יכולין לומר גם בדעת הרמב"ם דע"כ לא הכשיר אלא בעדים כשרים מצד יהידותן יהיה איש או אשה או קרובים וכמו שמצינו לענין עגונא דהכשירו עדות נשים או קרובים בבאים להעיד ולא הכשירו עדות גוי רק במס"לת והטעם הוא שכליי דבשלמא נשים וקרובים יראת שמים עליהם רק דהם פסולים ממצות מלך ולא מצד דמשקרי דאפי' משה ואהרן ומרים ואסתר פסו' להעיד משא"כ בגויים ופסולי עדות מחמת רשען, אולם אחר שהרחיב לנו הדבר הרשב"א ז"ל ולמדנו להועיל דלדעת הרמב"ם אין חילוק בין ישראל לעבד ושפחה מה נשתנה גוי דכתב בתשובה דסי' ארמ"ט דגם לדעת הרמב"ם אינו מועיל. כי מן הב'אר קל"ט על שני שרי צבאות ישראל הכנ"הג בא"הע סי' קט"ו הג"הט ס"ק כ"ח והמש"ל בפכ"ד מה' אישות שכתבו דין זה דהרשב"א דסי' קי"ח בסתמא דאפי' גוי מהימן ע"ע ולא העלו על דל שפתם דמלבד דהרשב"א לשיטתו של הרמב"ם קאמר וליה לא ס"ל דאעיקרא הוא חלוק בדינו של הרמב"ם. עוד בה דבדין עצמו שחידש לפי דעתו של הרמב"ם תבריה לגזיזיה בתשו' אחרת וכנז'. וכזאת וכזאת ק"ל על ה' מ"ץ בח"ב סי' ס' דק"ל דנקיט תשו' הרשב"א דסי' ר"ן להלכה פסוקה דעדות גוי לא מהני ולא זכר דבסי' קי"ח פסק להיפך וצ"ע. וכבר ראיתי למע' הב"ד שנרגשו בב' תשו' הללו ונדחקו עצמם לחלק בין גוי אחד לב' גויים ואין אלו אלא דברי נביאות דעל האמת מ"ל אחד מ"ל ב' גם מ"ש דהרש"בא בתשו' אר"ן קאי בשאינו מאמין הבעל הח ודאי בדותא היא דכשאינו מאמין אפי' ישראל אינו נאמן וקושטא קאי דהרשב"א ז"ל ה'ן נסתר מחמתו. ואחר החיפוש ראיתי לה' סמיכה לחיים בח"הע סי' ח' ד"מ ע"ג שקדמני בזה והצ"ע דברי הרשב"א והמש"ל והכנה"ג. ובראש דבריו הביא משם הב"ש בסי' ז' סק"ו שכתב דגוי המסל"ת שהאשה טמאה ל"מ עדותו להחמיר והוי כאילו לא העיד כלל יעו"ש. וע' למוהר"א ישראל ז"ל בתשו' כי באה בס' נשמת חיים א"הע סי' ב' שהביא משם הרשב"א בחידו' לקידושין לד"פ שכתב שכל שלבו מאמין שאסורה לו אשתו ע"פ עצמו או ע"פ גוי חייב להוציאה בבא לצאת יד"ש ע"ע, ומאחר דהרשבא גופיה דהוא המחדש בטובו לדעת הרמב"ם דסמכי' אעדות גוי במאמינו סותר מיניה וביה א"כ עדיין אין לנו מופת חותך לדעת הרמב"ם דסמכי' אעדות גוי אפי' דמאמינו דמדבריו אין הכרע וכדאמרן, והדין גופיה במחלוקת הוא שנוי בין הרשב"א והריטב"א והאחרו' ולכל הצדדין מידי ספקא לא נפקא. ואחרי כותבי כל זה ראתה עיני להרב שדי חמד במע' אישות סי' א' דמ"ו ע"א דמביא משם גאון מופלא בס' תשובת שמואל שכתב להדייא דהרשב"א חולק להרמב"ם בעיקר דינו וס"ל דדוקא עד כשר דראוי להצטרף עם אחר הוא דמהני מאי דמהימן ליה אבל אם מאמין לעד קרוב ופסול א"ץ להוציאה אפי' בבא לצאת יד"ש ושלפי דעתו גם הרי"ף והרא"ש קיימי בהך שיטתא ודאית לן למנקט כהרשב"א בזה יש"ב, שמח לבי ויגל כי בקשתי לי חבר ומצאתי לי רב שלא הכרתיו ולא ראיתי ספרו מעולם. ך נפוזו זרועי ידי בראותי להרב המחבר שם דחלק עליו וסמך ראשו ורובו על תשו' הרשב"א דסי' קי"ח ונדחק עצמו בפנים שאינן צהובות לפרש תשו' הרשבא דס' ארמ"ט דהרשב"א בתשו' זו רצה לסמך אדעת הרמב"ם ונמצא דכ"ע סברי דאין חילוק בזה בין עד הראוי להעיד למי שאינו ראוי וכ"ש שאינו מוכרח לומר דהרי"ף והראש סברי דלא כהרמב"ם יעו"ש, ולדידי חזי לי דאף דמדברי הרי"ף והרא"ש אין הכרח אמנם מה שפירש הרב הנ"ל בדברי הרשב"א דסי'". ארמ"ט דחיק ואתי מרחיק ומה יענה לההיא דסי' אלף ר"ן דקאי לדעת הרמב"ם ומי הגיד לנו איזו תשו' היא