אבני האפוד רצט

ורעהו תפס להאשה בשערותיה וכו' והב"ד שאלה מאת האשה אחר קב"ע מפי כל אחד מה תענה על עדות זו והיא השיבה אמריה שהכל שקר ודבר כזב והענין הוא שהם היו רוצים לגנב דבר וגם לבא עליה וטרפה דשא באפייהו ובעבור זה העלילו עליה כן, אך הבעל מאמין לדבריהם וקורא וצועק לפני הב"ד כי כל עת וזמן שהיא היתה הולכת לטייל הוא היה מוחה בידה ולא היה שומע לקולו וכזאת וכזאת. ולפום ריהטא אין לך עדי טומאה גדול מזה דהא קי"ל דמוציאים ע"י עדי טומאה אפי' לא ראו כמכחל בשפופרת מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים ופסקו מרן בסי' קע"ח ומור"ם בסי' ך' ואפי' שהעד הראשון לא העיד רק שעלה עליה ולא הגיד אם היתה ערומה ואיפשר שהיה הוא בבגדו והיא בבגדה. מ"מ העד הב' העיד שראה אותה ערומה ודש ומנענע ויצאנו י"ח סברת רש"י ע' פ"ת סי' ך' סק"ב ולפ"ז הרי היא זונה גמורה ואסורה לבעלה. אך טרם בואי לדבר בענין העדות אי מהני על היותם עדים פסולים ואיכא הכחשת בעל דבר ארדם נא ואראה בגופו של עדות דיש כאן הכחשות ביניהם דהעד הראשון אומר כי זה היה בשעה פ' והב' אומר לא כי אלא בשעה פ' וכששאלו ממנו איפשר שהיה הזמן יותר מאוחר הוא ענה כי זה א"א שבשעה שנית נכנסין לשרת ויש הכחמה ביניהם קרוב לשתי שעות. הכחשה שנית כי הראשון אמר שפגעו תלמיד אחד בדרך והב' אומר כי שנים היו ונתן קצבה לשנותיהם והב"ד חזרו ושאלו דאיפשר תלמיד אחד היה והוא החזיק במעוז דבריו כי שנים היו וכמ"ש בקב"ע, ג' כי העד הא' העיד כי הנואף היה שוכב והאשה יושבת בצדו והוא התחיל למעך דדי האשה והב' העיד שראה לשניהם שוכבים זה בצד זה ומפשט דבריו נראה מבואר שבתחי' ראייתם ראום שוכבים נמצא דהעדים מכחישים זא"ז איברא דהכחשה הראשונה יכולין אנו לתרצה דהאשה היתה מוטית והאחד חשב אותה ליושבת והב' חשבה לשוכבת אך הב' הכחשות גמורות הכחשה הראשונה הוייא הכחשה בזמן דהנה אמת דנחלקו הפוס' היכא דהכחשה הוי יותר משעה ופחות משתי שעות אי הוייא הכחשה ובמחלוקת הוא שנוי וכמ"ש ה' כנ"הג בח"המ סי' ל הג"הט ס"ק מ"ב מ"מ בנד"ז יודו כ"ע דהוייא הכחשה דלפי העד הב' הוא דבסוף שעה ב' מחוייבין ליכנס אל השירות בעבור שהם אנשי חייל וא"כ ליכא למימר דהעד הראשון שאמר בין שעה שנית וחצי לשלישית טעה בשעות כיון דא"א להם להיות בשוק בז"הז ודמייא הא לההיא שכתב הרמב"ם פ"ב מה' עדות דאם אחד אמר לפני הנץ החמה והב' אמר לאחר הנץ החמה דעדותן בטלה והוא מדברי הש"ס סנהדרין דמ"ב והטעם הוא שהדבר ניכר לכל וא"כ הוי הכחשה בחקירות גם הכחשה השנית כי הא' אמר. שפגעו תלמיד א' בדרך והב' אמר כי שנים היו ונתן סימן לשנות כל אחד לא גרע מע"א אומר שחורים היה לבוש והב' אומר לא כי אלא לבנים היה לבוש דעדותן בטלה וכמ"ש הרמב"ם שם א"כ כיון שהוכחשו בבדיקות ובחקירות עדותן בטלה לכ"ע ואין כאן עדות אפי' אם היו ישראלים גמורים כ"ש בהיותם גויים אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. וראיתי אני למעלת הב"ד כי נרגשו מההכחשות שיש בעדים הנ"ל ובקשו לרפאת שבר זה על נקלה באמרם כי אף שנאמר דבטלו עדותם בהיותם מוכחשים אמנם הכל הולך אחר נאמנות הבעל יען מעיקרא אין עדות לגוי וכו' ובדבר הזה נתקן להם עוד שבר אחר שיש בנד"ז כי הב' עדים גויים הנז' בתחילת בואם לב"ד לא רצו להעיד באמרם כי מצד האשה הבטיחום לתת להם ב' נאפוליאוניש אם לא יעידו ולמה יפסידו בעדותם והלכו להם ושוב באו להגיד בפני ב"ד עדותם והבעל אומר כי המה באו בלא כסף ובלא מחיר אך מצד האשה הקול יוצא כי הושכרו להעיד מצד הבעל וכדי לצאת גם מחשש זה מע' הב"ד יצ"ו הם אמרו דהכל הולך אחר נאמנות הבעל מה גם דהעדים הללו הם הלכו אצל הבעל ויגידו לו את כל הקורות אותם לאמר אשתך היא אשת זנונים וכן הגישו עדותן לפני שר העיר את"ד ואנא דאמרי יען היסוד אשר עליו בנו הב"ד בנין האיסור הוא האמנת הבעל ומחמת זה הרחיקו ופזרו כל אבני נגף העומדים לפני העדוייות לכן מוכרחים אנחנו להרחיב דברינו ביסוד זה ולהציע פה החלוקים הנאמרים בדברי הפוס' בענין זה דהאמנת הבעל דיש כמה ענפים בענין אשר האשה הנז' יכולה להסתופף בצלם להיות לה למעוז ולמחסה שלא לאסרה לבעלה. הנה עיקר הדין נחל נובע מההיא דקידושין דס"ה מעובדא דההוא סמייא דהוה קמי דמר שמואל ואתא שליח ואמר אשתו זנתה וא"ל מ"ש אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ופירשו הפוס' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דהיינו בבא לצאת יד"ש אבל מן הדין אינו חייב להוציאה ומשו"ה אין כופין אותו וכמבו' בטור א"הע סי' קט"ו וקע"ח וחייוב זה אינו אלא מדרבנן וכאשר הארכתי בחידו' לא"הע סי' קע"ח משם הרשב"א במיוחסות סי' קל"ג, תומת ישרים סי' ע' ידי דוד סי' ק"ו. וכאשר ירדף הקו'רא בש"ס לבבו יבין דהתם קאי בעד כשר והגון רק דהוי ע"א וקי"ל אין דבר שבערות פחות מב'. אולם הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות דין טו"ב צבי איהו והוסיף מדיליה דאפי' בפיסו' עדות