אבני האפוד רפו

ד"פ ואחר שפקפק בעיקר עדותם מדברי רבני איטאלייא בעצמם עוד בה דעמד בשורש הדבר דהלכות מנהגים והעלה מפום רבנן קמאי ובתראי דכדי להוציא ממון מהמוחזק צריכים אנו לברר הדבר שיהיה מנהג ותיקין שיבאו ויעידו עדים כשרים שכבר בא הדבר לפני ב"ד וגמיר וסביר ודנו ועשו מעשה ככה. אשר אופן זה הוא רחוק המציאות ובעבור זה לא נוכל עשות בשום פעם מעשה ע"פ אלו העדוייות יעוש"ב נפלאות מתורתו, ובכן מאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון מן הבעל ולומר דכבר נהיגי בכל אתרוותא אלין לדון על פי השטרות הנעשין בנוטארייו ואין פוצה פה ומצפצף דשכיר מצי איהו מימר ידענא בנפשאי דאילו הייתי לפני הערכאות כן היו דנין ומחיבין אותי אולם אנא לב"ד של ישראל קאזילנא ולגבי דידהו שטר זה כלא חשיב בעבור חסרון הקגו"מך ובמה תהיה כח האשה גדול לחייבני במה שאיני חייב כיון דאילו היה עשוי השטר הזה בפני ישרל ג"כ לא היה בו שיווי כלל. האמנם לדידי חזי לי דשפיר יכולין אנחנו לאשר ולקיים שטרא דנא והחייוב אשר קבל עליו הבעל הנז' אף שאין כתוב בו שום קנין ושום דבר יען הוא עשוי סמוך לחופתם יום או יומים קודם ותמן תנינן בכתובות דק"ב ופסקוהו הפוס' וכמבואר בא"הע סי' נ"א דתנאים הנעשין בשעת נישואין הן הן הדברים הנקנים באמירה ואינם צריכים שום קנין דבההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקנו. איברא דכתב הטור ז"ל דדוקא היכא דקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא וכתב הרב"י דהם דברי הרא"ש בשם רשב"ם וכ"כ הריב"ש בסי' קכ"ט דצריך שיהיו התנאים בשעת הקידושין אבל אם היו התנאים בשעת השידוכין ואח"ז קדשו ולא הזכירו התנאין אינן נקנין באמירה עי"ש ובנ"ד היה הפסק יום או יומים משעת התנאין עד שעת הקידושין. ואע"ג דרבים פליגי עליה דרשב"ם בחילוק זה מ"מ סברתו אינה יחידאה וכן פסק מור"ם ז"ל להדייא ופשיטא דמצי המוחזק לומר קי"ל וכמ"ש הפוס' בהדייא. אכן אי מהא לא תברא לכ"ד ויש פנים לומר דבככה"ג גם רשב"ם יודה דמקרי שעת קידושין דבודאי זה אינו ענין ברכה דבעינן שלא יפסיק בין ברכה לעשיית המצוה ושלכן נאמר דבעינן שלא יהיה הפסק כלל דזו אינה סברה רק הכונה דיהיה לנו בירור גמור דעל סמך קדשה וכגון שעשו התנאים והתחילו להתעסק בנישואין דאם עשו התנאים והלכו כל א"וא לדרכו הטוב ושוב באו להתחתן אזי יש מקום לומר דחזרו בהם ממה שנדרו זל"ז, אך כל היכא דע"פ התנאים החלו עולין בענייני הנישואין זה מקרי עמדו וקדשו מיד וכמש"ר לה' המבי"ט ז"ל בח"א סי' רכ"ג שכ"כ להדייא וז"ל אפילו לדעת רשב"ם היינו כשלא קדשו מתוך הדברים אלא לאח"ז ולא הזכירו מה שפסקו כשקדשו אח"ך דדילמא הדר ביה אב ממה שפסק לבנו אבל כששדכו והתנו לקדש וקדשו אח"ך הרי הוא כאילו לא היה שום הפסק בין הפסיקה לקידושין ולא היה צריך אח"ך בשעת הקידושין להזכיר הפסיקא כי מתחילה כן התנו שיתן הוא לבנו כך ושיהיו הקידושין לזמן פ' וטעמא דדברים אלו שנקנו באמירה הוי משום דמתחתני אהדדי והרי נתחתנו מיד בקידושין וקדמו בלי הפסק ומ"ש רש"י שהקידושין הם גמר הדבר היינו דכשלא קדשו יכול לחזר בו אבל אם פסקו ועשו שידוכין ולא חזר בו אח"ך וקדשו הוו הקידושין גמר הענין דעל תנאי זה קדש וכו' ושידוכין שכתב הריב"ש בסי' קכ"ט היינו פסיקתא דרב גידל וכו' יש"ב שהוא כדברינו והנ"מ בדצ"ב הביא דברי המבי"ט ועם שכתב עליו דכ"כ בלי ראיה עכ"ז כתב הוא חילוק דמסתבר עי"ש. ואע"ג דמוהר"ש הלוי בח ח"המ סי' ו' דעתו להיפך וס"ל דכל שהתנאים היו בעת השידוכין ועבר זמן בין השידוכין והנישואין לא מהני בלא קנין וכמבו' בתשובתו שם בכה"ג יודה דשאני התם דנעשו השידוכין ויכולין לחזר בם עד שעת הקידושין וכיון שכן אע"פ שלא חזרו בהם ס"ל דכיון דלא הזכירו התנאים בשעת הקידושין לא גמרו הענין על סמך התנאים הראשונים ודעת החתן ליכנס בין יקיימו מה שנדרו לו בין לא יקיימו אבל כל שהתנאים נעשין סמוך לחופה או יומים או חדש או ימים והתחילו תכף להתעסק בצרכי החופה זה מקרי עמדו וקדשו דמוכחא מילתא להדייא דעל סמך זה נעשו הקידושין. וכזאת וכזאת ראיתי לה' מוהר"ח יאודה ז"ל בתשו' כי באה בס' כרם שלמה א"הע סי' ז"ך שכתב כן וז"ל חקרתי ודרשתי מתי היה הפסיקה וא"ל שביום שנכנס לחופה בבקר כתב לו השטר שנתחייב לתת לו הק"ן גאסים ונתרצה ונכנס לחופה ב"ב וכיון שהוא כן אליבא דכ"ע קנה ואפי' אם לא היה קנין בדבר כלל כיון שקדשו ב"ב וכדר"ג ואף שמדברי הטור משמע דצריך שלא יפסקו בין הפסיקה לקידושין בדברים אחרים כלל ואם הפסיקו לא קנה אע"פ שקדש באותה שעה וכ"ש בסוף היום כמי שיראה שם מ"מ בנ"ד הוי כקדש תכף ומיד כיון שהיו נישואין ג"ך וצריך טרחא הרבה וזמן רב כדי להכין צרכי החופה ומאותה שעה שפסק ונדר לו התחילו להכין הוייא כעסוקין באותו ענין וכאילו קדש מיד וגדולה מזו מצאתי לה' המבי"ט ח"א סי' רכ"ג וכו' ובנדון הרב עבר כמה זמן משעה שפסק עד זמן שקדשו ועכ"ז כתב הרב דקנה כיון שהיה קנין ושבו' בדבר לקדש לזמן פ' וכיון דקדש בזמן ההוא הו"ל כקדש מיד בשעת הפסיקה ולא קאמר ר"ג דצריך שיקדשו מיד לדעת רשב"ם אלא היכא ששדך באמירה בעלמא אבל לא כשמתנים בשעת