אבני חפץ צו

ועל איזהו שהוא הרבה ממנו, וזה הוא ענין אחר, אשר יפרד מהענין שדברנו מזה למעלה, כי יוכל היות שהדבר הזה עצמו, שבהיותו נפרד יצדק עליו המושג הרבה, מ"מ ביחס אל הכלל שמסתעף ממנו, יאמר עליו כי מעט הוא, וכן להיפוך יתכן שביחס אל הכלל יהי' הדבר מעט ולגבי עצמו יהי' מרובה. ונראה לדמות הענין שלפנינו להא דאיתא בחו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ד, דשכ"מ שאמר תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד מששה עשר, ויש מי שהורה שיטול רביע הנכסים, ועיין בב"י סי' רנ"ג שם שהביא בשם הרי"ף שכתב, דה"ט שנוטל רביע, משום שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע, ולפי מה דמשמע מלשון הש"ע שם כך הוא הדין שנוטל רביע, שכן פסק בסעיף שלאח"ז, דשכ"מ שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לו יטול רביע, וא"כ גם כאן י"ל שצריך זה לתת לו חלק רביעי. אכן מלבד שגם שם אין הדין ברור עוד, יש לחלק ג"כ בין הלשונות, דשם אמר שיטול חלק ובנידון שלפנינו כתב שיתן לו דבר מה, היינו דבר מועט, ויש חילוק בין לשון חלק ללשון דבר מועט

ד) ונראה לי לצדד שצריך לתת לו חלק שתות כי כן יש להגביל מושג דבר מועט ביחס אל הכלל, וראי' נכונה יש להביא לזה מהא דאיתא בחו"מ סוף סי' רס"ד, דאף אם הבטיח לו לזה שהעבירו במעבורת יותר אין לו אלא שכרו, וכתב בתשו' תשב"ץ חלק ד' סי' כ', דאם הי' התוספות קרוב למה שראוי לו חייב, ודוקא בתוספות מרובה יכול לטעון משטה, והעלה בנתיבות סוס"י רס"ד שם, דהשיעור קרוב היינו שתות כמו שהוא בדין אונאה, דעד שתות אין בו דין אונאה עיי"ש, אלמא דעד שתות מקרי עוד דבר מועט, וא"כ ה"נ שהמשלח כתב שיתן לזה דבר מועט, מהראוי שיתן לו שתות מהסך הנשלח, דעד חלק כזה מקרי עוד דבר מועט. ויש להביא עוד סמוכין לזה ממ"ש בנחלת שבעה שאלה נ"ה בהא דמקלינן לפעמים בהפסד מרובה, דהשיעור הוא אם ההפסד הוא מהקרן קצת יותר משתות דבפחות משתות הוה מחילה, ובשתות קנה ומחזיר אונאה, ש"מ שמה שהיא פחות משתות עד שתות הוה הפסד מועט ויותר משתות הוה הפסד מרובה עיי"ש, וא"כ ה"נ עד שתות מהסך הנשלח הוה דבר מועט, וע"כ צריך לתת לו שתות. ויש להעיר עוד בזה מהא דאיתא בב"מ (ע"ה ע"א) דת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית, מ"ט מידע ידעי דרבית אסורה, ומתנה הוא דיהבי אהדדי, וכתבו התוס' שם דזה דוקא בדבר מועט, שיודע בלבו שהי' נותן לו בלא"ה, ולפי המבואר ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ז השיעור בזה הוא חומש, וכמו שמצאנו בגמרא שם, ששמואל אמר לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרים פלפלין ואריך, ומשמע דחומש הוה עוד דבר מועט לגבי הכלל. מ"מ הראיות שהבאתי דרק עד שתות הוה דבר מועט, נראות מסתברות ביותר, בשגם שזה הוא מוחזק, וכיון שמצאנו רק שיותר משתות הוה דבר מרובה, שוב אין להוציא ממנו ממון ולחייבו שיתן יותר, ולכן נלפע"ד להורות כן שיתן לו חלק ששי מהסך שקיבל, היינו חמשה דאללאר, וכמו שביארתי

ה) ועיין במהרש"א נדרים (ל"ט) בחידושי אגדות ד"ה א"ל אביי שכתב, דמה שאמרו שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מצערו, הענין הוא דחלק אחד מששים נקרא דבר מועט, כדאמרינן בכל נתינת טעם אחד מס' בטל, דילפינן לי' מזרוע נטילה עיי"ש, ומשמע דחלק אחד מששים נקרא דבר מוטט. אכן משם אין ראי' דשם הכונה דבר מועט לגמרי שאינו נחשב, וכדוגמא שהביא המהרש"א מביטול איסורים שאחד בששים בטל, משום שאינו חשוב כלל, אבל דבר מועט שיש בו חשיבות בודאי ל"ה בחלק אחד מששים ורק ביותר מזה שאינו בטל, ומסתבר כמו שכתבתי

סימן נ

אשר שאלני לבאר לו דברי פסקי תוספות תענית סי' ח' שכתבו, ת"ח דרכו להודות לחבירו בין על האמת בין על השקר, שזה מאמר נפלא מאד וקשה להבינו

א) הנה כבר עמד בזה בתשו' ח"ס חלק ששי סי' ס"ו, והביא שכמה לומדים התעצמו בזה. ולדעתי נראה לשער בזה, דהדברים מתאימים עם מ"ש בתוס' ב"ק (כ"ז ע"ב) ד"ה קמ"ל, דלכן בדיינים הולכין בממון אחר הרוב, אף דבעלמא אין הולכין בממון אחה"ר, משום דדיינים שאני דמיעוט דידהו חשוב כמי שאינו, וביאר בספר גט פשוט בכללים שבסוף הספר, דכונת התוס' דבדיינים חדל המיעוט להיות מכל וכל, כיון שגם המיעוט אחרי הכרעת הרוב מוכרח לחזור מדעתו ולהודות ולקבל דברי הרוב עיי"ש, וא"כ לא לבד היכי שעלה ביד הרוב להוכיח להמיעוט שהצדק אתם, המיעוט צריך להודות לדעת הרוב ולקבל דבריהם, כי אם אפי' במקום שהמיעוט עומדים בדעתם, ולפי דבריהם הרוב טועה, מ"מ אחרי שהרוב הכריע והמה נשארו במיעוטם מוכרחים המה בעצמם לחזור מדבריהם, ולקבל דעת הרוב ולהודות להם. וזה שכונו ג"כ התוס', שדרכו של ת"ח כן הוא להודות לחבירו, במקום שגברה ידו וההכרעה היא כדעתו, וכגון שהרוב נוטה אחריו, בין על האמת, כלומר בין שהוא בעצמו ראה ויוכח לדעת שהצדק עם חברו והאמת כדבריו, בין על השקר, כלומר אפי' אם לדעתו שקר בימינו והחטיא את המטרה, בכ"ז אם ההלכה כדבריו, כי הרוב נוטה אחריו, הוא מודה לו ומקבל דבריו נגד דעתו, כי כן היא אמנם שורת הדין, שהמיעוט גם נגד דעתו מוכרח להודות לדעת הרוב ולקבל דבריהם וכמו שכתבנו

ב) ומזה הי' מקום להביא ראי' נאותה כמה שדן בתשו' חות יאיר סי' קמ"ז, באחד מהדיינים שלא רצה לחתום על הפסק דין, באמרו ששני חבריו טעו ורבו עליו, והדבר ברור לו שאין הדין כן, ואיך יחתום על שוא ושקר, וכתב בתשו' חו"י שם שאין בדבריו ממש, שאחרי שהוא הגיד דעתו לש"ש וחבריו רבו עליו, הנה כן הוא משפט התורה, שאחרי רבים להטות, ועליו לחתום הפס"ד עיי"ש, ומדברי פסקי התוס' שהבאנו יש סמוכין לזה, שכן היא דרכן של ת"ח להודות לחבירו (מובן מעצמו במקום ששורת הדין כן הוא והלכה כדבריו, דזולת זה מה יש להודות לו) אפי' על השקר, כלומר אפי' במקום שלפי דעתו דעת חבירו אינה אמיתית, ורק אם עפ"י משפטי התורה כן הוא ההכרעה, הוא מקבל דבריו ומודה לו וכאמור

ג) ועיין בתומים סי' י"ט ס"ק ד' שהביא שכן היא דעת הב"י, שהדיין שנתבטלה דעתו מוכרח לחתום על הפס"ד, אף שלפי דעתו לא כן הוא הדין והראה מקום לדברי הירושלמי סנהדרין פ"ב הלכה י"א, שנחלקו בזה ר"י ור"ל, דר"י ס"ל שכופין את