אבני חפץ צה

השני שמא ישתכרו ולא תהי' דעתם מיושבת עליהם, מהראוי להתענות עד אחר החופה, אפי' אם כבר הגיע הלילה. ועיין בחכמת אדם כלל קכ"ט שכתב שיש לסמוך על טעם הראשון, ואם אחרו החופה בלילה מותר לטעום קודם החופה, כי מאחר שהתענית הזה אינו מוזכר בגמרא, י"ל דמעיקרא לא קבלו עליהם להחמיר יותר משאר תעניתים והיינו עד צה"כ, אכן כתב שם דעכ"פ יש ליזהר שלא לשתות משקה המשכר קודם החופה

ולפ"ז הרהרתי שי"ל דלא נכון לשתות חלב קודם החופה, כי חלב הוא משקה המשכר, וכדאיתא בבכורות (מ"ה ע"ב), אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש נכנס למקדש חייב, ועיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ב ס"ק כ' שהביא בשם הרמב"ם, דאם שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה, משום דחלב הוה משקה המשכר, ועיין בפירוש רבינו ישעי' שופטים ד' שכתב, דלכן השקתה יעל את סיסרא תלב, מפני שהחלב משכר, ועיין ברלב"ג שופטים ה' כ"ה שכתב, דחלב שמן שלא הוסרה ממנו החמאה הוא משכר ביותר (וברד"ק שם כתב דחלב הנותר אחר החמאה הוא מכביד הלב וטורף הדעת), וא"כ בחלב אולי יש להחמיר, אבל בשאר משקים כגון קאוי או טיי בודאי אין להחמיר

סימן מט

שאלה. איש אחד ממדינת הים שלח במתנה ך למודעו שטר של שלשים דאללאר, ובמכתב אשר בו הודיע לו משליחת השטר הזה, כתב לו כי יתן מזה ג"כ דבר מה לפלוני (דו זאללסט פון דעם עפיס געבען לפלוני), ונולדו סכסוכים ביניהם, כמה צריך לתת לו, ועמדו לפנינו למשפט, וזאת תורת העולה על רוחי בזה

א) הנה בכל אופן מורה הלשון שכתב המשלח שיתן לו דבר מה, שכונתו היתה שיתן לו דבר מו מועט ולא דבר מרובה, ומהראוי אמנם לחקור כמה הוה דבר מועט, וכמה כבר הוה בגדר דבר מרובה. והנה בהשקפה הראשונה אמרתי לדמות זאת להא דאיתא בכתובות (ע"ה ע"א) ובגיטין (מ"ו ע"א), ימים שנים. רבים שלשה, ומשמע דעל מספר של שלשה כבר יתכן לשון הרבה, וא"כ בנ"ד שהמשלח כתב שיתן לפלוני דבר מה, צריך לתת לו שני דאללאר, דשלשה כבר יצאו מכלל דבר מה, והרי הם בגדר הרבה. ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי רש"י בכריתות (ב' ע"ב) ד"ה נזירות דטהרה, שכתב דלכן נקט שם תרי זימני נטמא בז' דמהדר אג' טומאות, משום דתני במתניתין טומאות הרבה, ומשמע ג"כ דשלשה כבר הוה בגדר הרבה, וכן משמע ג"כ מהא דאיתא ברמב"ם פכ"ט מה' מכירה ובש"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף י"ז, דחרש שמוכר ולוקח ברמיזה לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות, והכונה שלש בדיקות, דהרי שנינן בגיטין (ע"א ע"א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות, ובגיטין בודקין ש לש פעמים, כדאיתא בגמרא שם, ולפ"ז מה שנאמר שבודקין אותו בדיקות רבות ות היינו שלש פעמים, ומשמע דמספר ש לש כבר נקרא הרבה. אמנם אם באנו לדייק כן, הנה מצאנו לשון הרבה גם על מספר שנים, ולדוגמא עיין חולין (קל"ה ע"א) במתניתין, ראשית הגז אינו נוהג אלא במרובה, וכמה הוא מרובה, ב"ש אומרים שתי רחלות, הרי דבשנים כבר הוה בגדר הרבה, ואף שב"ה חולקים שם, וס"ל דמרובה היינו חמש, ור' יוסי ס"ל בגמרא שם (בדף קל"ז ע"א) ארבע, אבל כיון שעכ"פ אנו רואים שיש מי שאומר שיצדק לשון הרבה על שנים, אין להוציא מיד המוחזק בנידון שלפנינו, רק פחות משנים, משום שיכול לומר דשנים כבר הוה בגדר הרבה, והמשלח לא צוה לתת רק דבר מועט ולא דבר מרובה. ויש להוכיח עוד דשנים כבר הוה בגדר הרבה מדברי הגמרא בחולין (י"ז ע"ב), סכין שיש בה פגימות הרבה, תידון כמגורה ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה ומסוכסכת כשירה, ומשמע דשתי פגימות כבר הוה בגדר הרבה. ויש להעיר עוד בזה מדברי רש"י כתובות (פ' ע"ב) ד"ה ר' אבא שכתב, יש ספרים משובשים וכתוב בהן וכמה הרבה (ולא כמו שהוא לפנינו הגירסא שם וכמה קימעא), וגירסת שוטים היא זו כמה הרבה למאי הילכתא איבעי' להו, ומה נפ"מ כל כמה דהוה יותר על גרוגרת אחת הוה הרבה עיי"ש. ומשמע ג"כ דשנים כבר מקרי הרבה דיותר מחדא הרבה הוה

ב) ועיין נזיר (כ"ג ע"א), זמרי זנה ונפלו כמה רבבות מישראל ובאמת לא נפלו רק יותר משני רבבות, כמבואר בסוף פרשת בלק שמתו במגפה כ"ד אלף, ואפ"ה קאמר לשון כמה רבבות שהוא כמו הרבה רבבות, ומשמע ג"כ דשייך לשון הרבה על יותר משנים, ועיין בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' ע"ה שהסתייע מכאן לענין מי שנתחייב ליתן כמה שנים מזונות, דא"צ לתת רק שתי שנים דלשון כמה יתכן כבר על שנים עיי"ש. ועיין יומא (פ"ז ע"א) דקאמר שכמה בנים הי' לו לאהרן שראוין להשרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים, אלא שעמד להם זכות אביהם, ולא הי' לו לאהרן רק שני בנים חוץ מנדב ואביהוא והיינו אלעזר ואיתמר, ואפ"ה קאמר עליהם לשון כמה, ומשמע ג"כ דשייך לשין כמה על שנים וה"ה לשון הרבה. ובספרי על התורת פרשת בראשית מאמר י"ז הבאתי עוד ראי' נאותה, דשייך לשון כמה על שנים, מדברי התוס' ברכות (ח') ד"ה שנים שכתבו, דאשכחן בכמה דוכתי, דאמר ר' יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, ובאמת לא נמצא בכל הש"ס רק שתי פעמים שאמר ר' יוסף כן, האחד הוא במגילה (ג' ע"א) והשני בסנהדרין (צ"ב ע"ב), ומשמע ג"כ דשייך לשון כמה על מספר שנים. ועיין מגילה (ט"ו ע"ב) ורוב בניו י"א שלשים וי"א שבעים וי"א רי"ד, ומשמע דעל פחות מש לשים ל"ש לשון הרבה, וכן משמע מדברי הגמרא פסחים (ס"ד ע"ב) דאיתא שם, אין הפסח נשחט אלא בשלשה כתות של שלשים בני אדם, משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ומוכת ג"כ דהמספר הנמוך שיתכן עליו לשון הרבה הוא שלשים

ג) אכן אחר התחקות על שורש הענינים נראה שיש לחלק, דמכל המקומות שהבאתי אין מקום להסתייע, רק לענין הגבלת מושג הרבה בדבר שהוא בפני עצמו, היינו כמה צריך להיות מהדבר שיצדק עליו לשון הרבה, אמנם בנידון שלפנינו הספק הוא בהגבלת מושג הרבה ביחס אל הכלל, והיינו על איזהו חלק מהכלל יצדק לומר שהוא מעט ממנו,