אבני חפץ צג

שום אחריות על אשר לא קיים התנאי, אבל אינה מספקת לחייב את צד השני עיי"ש, וה"נ הציבור בקבלם את האב התחייבו עצמם מדיני חזקה לקבל את הבן אחריו, ואף שלא חייבו עצמם כן בפירוש, נחשב זאת כאלו התחייבו, דכל העושה על דעת המנהג הוא העושה, אכן לא התחייבו עצמם רק אם הבן יהי' ראוי בשעת מיתת האב, ואם לא הי' ראוי, אפי' מחמת אונם, אין הקהל המתחייב מחויב עוד לקבלו אח"כ, דטענת אונם שלו אינה מועלת לחייב אח"כ את הקהל וכאשר ביארתי. ולפ"ז אין חילוק בין אם הי' קטן או הי' גדול ול"ה ראוי בשעת מעשה, כי בין כך ובין כך נפטר הקהל משיעבודו, ואפי' אם נעשה ראוי אח"כ לא יוכל לדחות עוד את זה שנתקבל במקומו וכאמור

ו) ואולי עכ"ז יש לחלק בין אם הבן הי' קטן בשעת מעשה או אם כבר הי' גדול ואינו ראוי, לפי המבואר ברמב"ם בפ"א מה' מלכים ה"ז, דאם הניח המלך בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, א"כ כשהי' הבן קטן מהראוי הי' לשמור לו המשרה עד שיגדיל, ואם הציבור לא עשו כן יהי' מאיזהו טעם שיהי', שלא רצו או שלא יכלו להמתין עד שיתגדל הבן, כשנתגדל הוא לוקח המשרה מזה שנתמנה בנתים ועומד במקום אביו, אבל כשהבן כבר הי' גדול בעת שמת אביו בודאי אין הקהל מחויב להמתין עליו עד שילמוד ויהי' ראוי (דלא נאמר רק שאם הבן הוא קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, אבל לא נאמר שאם אינו ראוי משמרין לו המלוכה עד שילמוד ויהי' ראוי), ואם קבלו הקהל אחר אף שהבן נעשה אח"כ ראוי, בודאי לא יוכל לדחות האחר שנתמנה. אכן כפי הנראה הא דמשמרין לקטן את המלוכה עד שיגדיל, לא נאמר רק במלך ממלכי ב"ד שנתנה להם המלוכה עד עולם, וכמ"ש הרמב"ם שם דכיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהי' נכון עד עולם, אבל לא בשאר המינויים, וכ"כ גם בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' כ'. וחידוש בעיני על מפירשי הרמב"ם שלא הראו המקום, אנה הוציא הרמב"ם דין זה, דאם הניח המלך בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, ובמגדול עוז על הרמב"ם שם ציין המקור בספרי פ' שופטים, ובאמת לא נמצא כלל ד"ז בספרי שם

ז) עוד נראה לי לדון בזה, דאף אם נניח דגם כשנתגדל הבן אינו יכול לדחות את זה שנתמנה במקום אביו, וכמו שצדדתי למעלה, הנה זה דוקא בחייו, דכיון שעלה שוב לא ירד וגם מעלין בקודש ולא מורידין כדאיתא בברכות (כ"ת ע"ב), אבל כשמת זה האחר, כדוגמת השאלה שהיא לפנינו, הבן חוזר וזוכה בחזקת אביו, והסברא אני אומר דבעת שמת האב והבן הי' קטן והוצרכו למנות אחר, לא נדחה הבן מחזקתו, רק חזקתו נשארה תלוי' ועומדת, וכשמת האחר ומצאה מקום לחול חזרה וחלה. ויש לדמות זאת להא דאיתא ביבמות (ל"ב ע"א) איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי, אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל עיי"ש, וה"נ י"ל דחזקת הבן מיתלא תלי, וכי מיית השני ופקע זכותו אתי וחיילא. ויש להביא עוד דוגמא לזה מהא דאיתא בזבחים (ל"א ע"א) חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוד למקומו וחצי זית לזמנו, אמר רבא ויקץ כישן הפיגול, ועיין רש"י שם שביאר, דכיון שמצא חצי זית ראשון חצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ומביטולו וחוזר ומצטרף עמו, וה"נ י"ל דכיון שמצאה חזקת הבן אח"כ מקום לחול, היא ניעורה משנתה ומביטולה וחוזרת למקומה וחלה. ועיין זבחים (ק"ה ע"א), בעי ר"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו, מי אמרינן כיון דנפקו להו איטמאו או"ד כיון דהדור הדור, ופירש"י והוי כמי שלא יצאו מעולם עיי"ש, וה"נ י"ל כיון דנתרוקן אח"כ מקום האב, חזרה החזקה למקומה, והוי כמי שלא יצאה מעולם. ועיין סוטה (ט"ו ע"ב) נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו, מי אמרינן כיון דאידחו אידחו, או דילמא כיון דהדור הדור, ולפי מה דמשמע מדברי הש"ס שם אמרינן, כיון דהדור הדור, וה"נ י"ל כיון דהדרה החזקה הדרה וכמ"ש. ויש לדמות זאת ג"כ להא דמבעי' לן בב"מ (צ"ח ע"ב), שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה מהו, הדר אתיא לה שאלה לדוכתא, או דילמא אפסיקא לה שכירות ביני וביני, שכרה בבעלים ושאלה וחזר ושכרה מהו, מי אמרינן אתיא לה שכירות לדוכתא, או דילמא אפסיקא לה שאלה ביני וביני עיי"ש, וגם לענין שאלתנו י"ל, דתתהפך על קוטב החקירה הזאת, אם אח"כ כשמת השני אתיא לה חזקת הבן לדוכתא, או דילמא איפסקא לה ביני וביני ע"י האחר, ולפי המבואר בש"ם שם לא איפשטא האיבעיא הזאת, ולדינא נקטינן דהוה ספק שמירה בבעלים ואין להוציא ממון כדאיתא בחו"מ סי' שמ"ו סעיף י"ד, וא"כ ה"נ י"ל דלא אלים כח הבן שתובע חזקת אביו שנפסקה בנתים להכריח את הקהל למנותו. הן אמת כי בתשו' גינת ורדים חיו"ד כלל ג' סי' ז' (הובא בשו"ת אבן יקרה מהדו"ב סי' פ"ו) כתב דאפי' במקום ספק ירושת שררה חייבים הקהל להעמיד את היורש שאם לא יעמידוהו יש ספק איסור תורה שרצתה שתהי' השררה מורשה דור דור עיי"ש, אמנם לדעתי דבריו תמוהים מאד, דהרי לפ"ז יש להיפוך ספק איסור אצל היורש. שישתרר על הקהל בחזקה נגד רצונם, וזה ג"כ אסור. וכדאיתא בברכות נ"ה אין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ נמלכין בציבור, ועיין באו"ח סי' נ"ג סעיף כ"ב ברמ"א לענין ש"ץ, דאין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל, וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו. והר"ז דומה למה שתירצו הפוסקים הקושיא הידועה, אמאי בכל ספק ממונא ל"א ספיקא דאורייתא לחומרא מטעם איסור גזל ויהי' מחויב הנתבע לשלם מספק, דזה מפאת שאם ישלם הנתבע מספק יהי' שוב ספק גזל אצל התובע ולכן מוקמינן לי' במקומו והדברים עתיקין, וה"נ י"ל כן, כן, ע"כ דברי הספר גינת ורדים שהבאתי צ"ע ואין לפני הספר הזה לעיין בו

ח) וכאשר התחקיתי בזה עלתה בלבי ראי' נפלאה שהיא כראי מוצק לענין שאנו דנין עליו, היכי שהבן הי' קטן בעת שמת אביו ונתמנה אחר במקומו ואח"כ מת זה האחר, אם יוכל הבן שנדחה אז לחזור ולתבוע חזקת אביו, ממ"ש בעשרה מאמרות מאמר ח' הובא בסדר הדורות ערך ר"ג, דר"ג דיבנה בעת שנהרג אביו רשב"ג הי' עוד קטן, ונכנס ריב"ז תחתיו לנשיאות עיי"ש, ואפ"ה כשמת ריב"ז חזרה הנשיאות לר"ג, אף שריב"ז הי' לו בן גדול בתורה משונו הלכות, כדאיתא בנדה (ט"ו ע"א) ר' יהודה בנו של ריב"ז אומר וכו' עיי"ש, וש"מ דאם