אבני חפץ צב

בעגלה לנסוע לישיבת בית המחוקקים לווארשא אסתגר בזה המעט שכתבתי

סימן מז

בדבר שאלתו שזה שנים אחדות ששל"ח בעירו אחד מהשובי"ם זובחי הזבח, והניח בן צעיר לימים שלא הי' ראוי עוד למלאות מקום אביו, ונתקבל שו"ב אחר במקומו, ועכשיו נעדר זה השו"ב השני, והניח בן אומן במלאכת השחיטה, ואנשי העיר רוצים לתת המשרה על שכמו, אמנם בנתים נתגדל בן השו"ב הראשון, ולמד ג"כ מלאכת השחיטה, ותובע להחזיר לו חזקת אביו, ונחלקו אנשי העיר לשחי מפלגות, יש רוצים בבן השו"ב הראשון ויש נוטים אחר בן השו"ב השני, אם יש לבן השו"ב הראשון זכות עפ"י ד"ת או לא

א) הנה דבר זה נפתח באשל אברהם אשר סביב הש"ע או"ח סי' נ"ג, עיי"ש שכתב דשוחט שהחזיק במלאכתו ומת, והניח בנים קטנים והחזיק אחר, וכשהגדילו תובעים חזקת אביהם, אין טענתם טענה, וראי' מדברי הת"כ פ' צו, והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, מלמד שבנו קודם לכל אדם שבעולם, יכול אעפ"י שאינו ממלא מקום אביו, ת"ל אשר ימלא ידו, בזמן שממלא מקום אביו הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקום אביו, יבוא אחר וישמש תחתיו, ומדלא אמר שישמש אחר עד שיהי' בנו ראוי, ש"מ דכיון דאידחי אידחי עיי"ש. ולדעתי יש להתוכח בראי' זו, דע"כ לא משמע מדברי הת"כ, דאם הבן אינו ראוי אחרי מיחת אביו, ומינו אחר במקום אביו, לא יוכל הבן אח"כ לדחותו, רק אם הבן כבר הי' גדול בשעת מיחת אביו, ולא הי' ראוי בשעת מעשה, אז אף אם נעשה ראוי אח"כ לא יוכל לדחות האחר שנתמנה במקומו, אבל אם הבן הי' קטן בשעת מיתת אביו, וע"כ מינו אחר במקומו, כשנתגדל אח"כ שפיר י"ל דיכול לדחות האחר ולתבוע חזקת אביו. והסברא י"ל, דאם הבן כבר הי' גדול בשעת מיתת אביו, א"כ הי' יכול ללמוד מקודם, ולהכין עצמו שיהי' ראוי למלא מקום אביו, ואם פשע ולא הכין עצמו, איהו הוא דאפסיד אנפשי', וכדוגמא שאמרו במכות (ט' ע"ב), שהי' לו ללמוד ולא למד, ולכן אף שלמד אח"כ ונעשה ראוי, לא אלים כחו לדחות האחר שנתמנה בנתים, משא"כ כשהי' הבן קטן בשעת מיתת אביו, ולא הי' באפשר כלל שיהי' ראוי, אם נתמנה אחר. כשנתגדל אח"כ הבן ונעשה ראוי שפיר יכול הבן לדחותו

ב) ויש להביא דמיון לדברינו מדברי התוס' ביומא (י"ג ע"א) ד"ה הלכה, דפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס, כשעבר האונס חוזר לשררתו עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל שאם הי' הבן קטן, מה שלא נתמנה תיכף הוה מחמת אונם, ולכן כשעבר האונס ונתגדל ונעשה ראוי חוזר לשררתו, דמה לי אם כבר שמש ועבר מחמת אונס, או אם לא התחיל כלל לשמש מחמת אונם, בכל אופן כשיסתלק האונס זוכה בשררתו, משא"כ בגדול שלא עבר כלל מחמת אונס, ורק משום שפשע ולא למד. אבד זכותו ואינו חוזר עוד לשררתו, אף אם אח"כ נעשה ראוי. ואף שי"ל שהוא ג"כ בגדר אנוס, כיון שחשב שיהי' לו עוד זמן ללמוד ובנתים נאנס שמת האב ואין בכחו ללמוד, אבל סוף כל סוף הרי הוא סיבב האונס, והוה בכלל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דל"ח אונס, כדאיתא בחו"מ סי' ש"ץ וסי' שצ"ו, ועיין בחלקת מחוקק אה"ע סי' נ' ס"ק ט"ז, שהביא בשם הרמב"ן שכתב בתשובותיו סי' תע"ב וז"ל, דרך כלל אני אומר שאונס כשמו ואין הרצון אונס, ואילו סיבב זה אונסין לעצמו אין זה אונס אלא רצון עיי"ש, וזה מתאים לדברינו

ג) וקצת י"ל דזה תליא בפלוגתת הנ"י והאגודה המובאת ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב, לענין מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני, ולא עשה מיד, כי אמר שעדיין יש לו פנאי. ואח"כ קרה לו אונס או שכח, דדעת הנ"י דהוה אונם ודעת האגודה דל"ה אונס עיי"ש, וה"נ י"ל דלדעת הנ"י כשהבן גדול ואינו ראוי בשעת מיתת האב ל"ה בכלל אונס, ולדעת האגודה הוה בכלל אונס. ועיין בטו"ז שם ביו"ד שהכריע כדעת הנ"י דהוה אונס, וא"כ ה"נ י"ל דגם בן גדול נחשב בכלל אונס כמו בן קטן, ובחידושי הארכתי בפלוגתת הנ"י והאגודה שהבאתי (עיין לעיל סי' י"ג), ואכ"מ להרחיב הדיבור בזה

ד) אמנם בעיקר הדבר שצדדתי, דאם הבן הי' קטן בשעת מיתת האב נחשב כאונס, ואם קבלו אחר כשנתגדל הבן הוא זוכה בחזקת אביו יש לדון, דמה בכך שהבן הי' אנוס, אבל הרי טענת אונם ל"מ רק לפטור, אבל לא לחייב, וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א ס"ק ג', דאמרינן רק דאונסא כמאן דלא עביד, אבל אונסא כמאן דעביד לחייב אחרים מכח טענת אונם של זה ל"א, והדברים נובעים מדברי הירושלמי בקידושין פ"ג ה"ב עיי"ש, וה"נ איך מועיל טענת אונס של זה לחייב את הציבור, שימתין עליו עד שיגדל, או שימנה אחר עד שיגדל, הרי טענת אונס ל"מ רק לפטור את זה שנאנס, אבל לא לחייב אחר מכח אונסו של זה. ובאמת לכאורה גם ע"ד התוס' ביומא שהבאנו יש לתמוה כן, שכתבו דפרנס שעבר מחמת אונם כשעבר האונס חוזר לשררותו, וקשה איך תועיל טענת אנסו של זה להכריח את הציבור לקבלו מחדש, הרי טענת אונס לחייב אחרים ל"א וכמ"ש. ועיין ברמ"א חו"מ סי' קמ"ט סעיף ל"א שהביא בשם המרדכי פרק חזקת הבתים, דאם אדם החזיק במצוה, כגון בגלילה או ספר תורה ואירע אונס ונתנו המצוה לאחר, כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו, והוציא כן מדברי התוס' ביומא שהבאנו עיי"ש, וגם ע"ז יקשה כמ"ש: ה) אכן לקושטא דמילתא אין הענינים דומים כלל, ךץךש דלגבי דידי' שכבר החזיק בשררה או במצוה ואירע לו אונס, שפיר הוה הטענה של אונס לפטור, שהציבור רוצה לסלקו, והוא פוטר עצמו מחמת שהי' אונס, ואין בכחם לסלקו וחוזר לשררתו או למצותו, משא"כ לגבי הבן, והנה מחמת טענת אונס אנו רוצים להכריח אח"כ את הציבור שיקבלו אותו, ולזה ל"מ טענת אונס, דלחייב אחרים ל"מ טענת אונם וכמ"ש. והר"ז דומה ממש להדין המובא בש"ך שם בחו"מ סי' כ"א, דאם אחד התחייב עצמו לעשות לחבירו איזהו דבר ע"מ שחבירו יעשה דבר פלוני, ואירע אונס לחבירו ולא קיים התנאי, אין המתחייב חייב לעשות הדבר שקיבל ע"ע, משום דטענת אונס אינה מועלת רק לפטור את הצד שקרה לו אונס, שלא יהי' עליו