אבני חפץ צא

חלה פרק ראשון הלכה ה' שנחלקו בזה ג"כ ר' יוחנן ור"ל אי גזבר כבעלים או כאחר. וה"נ י"ל דלמאן דס"ל דגזבר כאחר. יש להפרנסים והגזברים הממונים מהקהל לגבי אונאה דין שליח, ושייך בהו דין אונאה אפי' במקום דל"ש אצל בעלים כגון בפחות מש"פ וה"ה בקרקע. אבל למאן דס"ל דגזבר כבעלים יש לומר דל"ש בהו אונאה רק כמו בבעלים, והיינו כשיש בהאונאה ש"פ אבל לא בפחות מש"פ, ויש להרחיב הדיבור בזה עוד ואכ"מ

טז) אמנם לענין הענין שאנו דנין עלי' א"צ לכ"ז, כי באתרוג בלא"ה ל"ש דין אונאה, וכמו שהבאתי למעלה בשם מו"ז מאוה"ג זצלה"ה, בשגם בשנה הזאת שאין אתרוגים מצוים כלל בודאי ל"ש בזה דין אונאה וכמו שכתבנו למעלה. ואחרי שבמשך המו"מ שהי' לי בזה נגעתי בהרבה ענינים שהמה עיקרים ויסודים להלכות שונות ומהראוי להתהלך בהם ברחבה, כאשר ירחיב ה' לנו ויביאנו אל המנוחה, וגם בהיות שבמאורע הזה מלוטשים גם תנאי החיים הקשים, אשר אנו חיים בהם כעת, ובכל עת ובכל רגע מצפים אנחנו לרחמי שמים ולישועת ה', רשמתי הדברים למזכרת

סימן מו

ע"ד השאלה בראובן ושמעון שעשו שותפות ביניהם בדיבור בלי שום קנין, אודות קנין פרה אצל נכרי אחד והיינו שנדבר ביניהם שמי שיקנה הפרה גם בלא ידיעת חבירו השני שותף לו, ואח"כ קנה אחד מהם הפרה, ותובע השני ממנו שיתן לו המחצה מהרוח שהרויח, כי הוא שותף לו, וזה שקנה אינו רוצה לתת לו באמרו, כי הנכרי המוכר לא רצה למכור הפרה בעד ממון ונתן לו פרה אחרת תמורתה, ואין זה איפוא בכלל השותפות, כי לא נשתתפו רק אם יקנה מי מהם הפרה, והוא לא קנה הפרה במעות רק בחליפין

א) הנה אם הי' כאן שותפות גמורה עפ"י ד"ת, הי' הקונה מחויב לתת להשני חלקו מהרוח, דכיון שנשתתפו יחד שמי שיקנה הפרה השני שותף לו, מה לי אם לקח הפרה במעות או בחליפין, כיון דחליפין הוה ג"כ כמכר, וכ"כ בתשו' עבודת הגרשוני סי' ק"ה, עיי"ש שהוכיח כן מדברי הפסיקתא הובא בפירש"י עה"ת פ' שופטים, לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שנמכרו האבות בימי דוד ושלמה, שנקבעו המשמורות ומכרו זה לזה, טול אתה שבתך ואני אטול שבתי, ומשמע דחליפין נקרא מכר, ועיין בשו"ת שער אפרים סי' ס"ח שדן ג"כ בזה, אי חליפין הוה כמכר, והביא שהמרדכי פ' המקבל נסתפק בזה אי חליפין בכלל זביני, ובשער אפרים שם העיר מדברי המשנה פ"ב דמעשרות הובא בגמרא ביצה סוף פרק המביא, המחליף פירות עם חבירו וכו' ופירש"י המחליף היינו מקח, ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קמ"ו מ"ש בזה

ב) ויש להביא עוד ראי' לזה, דחליפין הוה כמכר מהא דאיתא בב"ק (ע"ט ע"א), גנב והחליף משלם תשלומי דו"ה, הרי דחליפין הוה בכלל מכירה. ועיין בבכורות (נ"ב ע"ב), שנחלקו ר"מ ורבנן, אי מתנה כמכר לענין חזרה ביובל, ובחליפין לא נחלקו. ומשמע דחליפין לכ"ע הוה כמכר דזה אין סברא לומר דבחליפין כ"ע יסברו דל"ה כמכר דמאן דס"ל דמתנה הוה כמכר מכש"כ דחליפין הוה כמכר, דבכל אופן חליפין לא גרעי ממתנה, ועכצ"ל דה"ט שלא נחלקו בחליפין, דבחליפין לכ"ע הוה כמכר, ועיין עירובין (ל"א ע"ב), דמרבה מתנה כמכר לענין בתי ערי חומה מדכתיב לצמיתות לרבות את המתנה, וחליפין לא מרבה, משום דחליפין ל"צ קרא, דחליפין בודאי הוה כמכר. ועיין מעשר שני פ"א משנה א', דכמו שאין מוכרין מעשר שני כן אין מחליפין מעשר שני, ומשמע דחליפין הוה כמכר, ועיין מגילה (כ"ו ע"ב), האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי אוגורי ומשכונה אסור, ובמתנה פליגי בה ר' אחאי ורבינא עיי"ש, הנה כלל בחדא מחתא חלופה וזבונה, ומשמע ג"נ דחליפין דמיא למכר

ג) ברם בדבר הראי' שהבאתי מהא דב"ק (ע"ט) דחליפין הוה כמכר לענין דו"ה, י"ל דמשם אין ראי', דברשב"א ב"ק שם הקשה, אהא דאיתא שם דגם בנתן במתנה חייב דו"ה, והרי בכמה מקומות איצטריך קרא מיוחד לרבות מתנה כמכר, וא"כ לענין חיוב דו"ה דליכא ריבוי מדוע יהי' חייב במתנה, ותירץ בשם הראב"ד, דה"ט דחייב בדו"ה כיון דאשתרש בחטא דמיא לטביחה, וא"כ י"ל דגם בחליפין ה"ט דחייב בדו"ה, ואין משם ראי', ועיין מנ"ח מצוה ל"ו ואכמ"ל

ד) אבל כ"ז אם הי' כאן שותפות גמורה, אז הי' מקום לדון כנ"ל, אבל בנידון שלפנינו י"ל, דגם אם הי' הקונה משלם מעות מזומן ג"כ לא הי' להשני שום תביעה עליו, שיתן לו חלקו, כיון שלא הי' ביניהם שום קנין. ואין השותפות מתקיימת בדיבור, כדאיתא בחו"מ סי' קע"ו: וכבר ראה כת"ה דברי הח"ס בחו"מ סי' צ"ו שהאריך בזה, ומסיק דאם נעשתה השותפות בדיבור בעלמא בלא קנין יכולין לחזור, ורק שהח"ס מסיים דאם יש בזה איזהו מנהג מצד הסוחרים, שהשותפות תתקיים בדיבור בלא קנין, יש להמנהג הזה ג"כ תוקף עפ"י ד"ת כשאר קנין הנהוג בין הסוחרים דמהני, ובאמת גם בין הסוחרים לא נשמע מנהג כזה, ותמיד השותפות נעשתה או ע"י הנחת מעות לכיס אחד או ע"י התעסקות יחד במסחר או בקנין, וכאן שלא הי' שום דבר מהדברים האלה בודאי אין בהשותפות ממש בשגם להוציא ממון מהמוחזק, ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' ל"ז שכתב ג"כ, דאם נשתתפו בדיבור בעלמא יכולין לחזור

ה) ובמקום אחר דנתי בדברי הנתיבות בסי' קע"ו שהעיר, אמאי לא תועיל השותפות גם בדיבור, מדוע יגרע זאת מהא דאיתא בסי' קפ"ג דאם אמר שמעון לראובן לקנות סחורה ביחד אינם יכולין לחזור, וכתבתי דיש חילוק בין שליחות לשותפות והארכתי בזה, וכעת ראיתי השו"ת שואל ומשיב שם שצידד ג"כ הכי. ואולי י"ל בענין שלפנינו כיון שזה שקנה הפרה לא קנה אותה במעות מזומן, רק ע"י חליפין, הרי זה דומה קצת לסחורה בזול, שבזה דעת הרמ"א בסי' קפ"ג שם סעיף ד', דגם בשלח, שליח לקנות וקנה השליח לעצמו במעותיו זכה השליח, ואפי' אם נתרצה מתחלה בפירוש לקנות לשניהן, אמנם בזה יש לפקפק, אכן בלא"ה אין מקום לחייב את הקונה שיתן להשני חלק בהרוח וכמו שכתבתי, ובהיותי עמוס הטירדות, חד כרעא בארעא וחד כרעא