אבני חפץ צ

ג"כ לענין מה שהבאנו למעלה בשבועת השותפים כשהתובעים המה רבים, ואין לכל אחד תביעה על שתי מעין, וכן בהא דאין ב"ד נזקקים בפחות מש"פ, אם התובעים המה רבים ואין לכל אחד תביעה על. ש"פ, דאם עכ"פ תביעת אחד מהשותפים עולה שתי מעין, אף שתביעת השותפים האחרים אינה עולה שתי מעין משביעין שבועת השותפים, אף לגבי הנהו שותפים שאין תביעתם עולה שתי מעין, דמיגו דנשבעין לגבי השותף שתביעתו עולה שתי מעין, נשבעין ג"כ לגבי השותפים שאין תביעתם עולה שתי מעין, וע"כ ל"א דלשותפים שאין תביעתם עולה שתי מעין אין נשבעין שבועת השותפות, רק אם לשום אחד מהשותפים אין התביעה עולה על חלקו שתי מעין, אבל אם רק לאחד מהשותפים עולה התביעה על חלקו שתי מעין, נשבעין שבועת השותפים לגבי כל השותפים, אף לגבי אלה שאין עולה על חלקם תביעת שתי מעין וכן לענין הא דאין ב"ד נזקקין לשותפים שאין התביעה עולה על כל אחד ש"פ, י"ל דזה רק כשהתביעה על חלק שום אחד מהשותפים אינה עולה ש"פ, אבל אם רק על חלק אחד מהשותפים עולה התביעה ש"פ, אז כיון שב"ד נזקקין לזה השותף שהתביעה עולה על חלקו ש"פ, נזקקין ג"כ לשאר השותפים, אף שעל חלקם אין התביעה ש"פ, וכמו שכתבנו

יג) ויש לצדד אפי' אם נניח דבשותפים שנתאנו ליכא תורת אונאה רק כשעל כל אחד מהשותפים עולה האונאה ש"פ, אבל בדליכא בהאונאה ש"פ לכל אחד מהשותפים ליתא לדין אונאה, מ"מ בקהל שנתאנו, אפי' אם ליכא ש"פ לכל אחד ג"כ יש דין אונאה, דהטעם דבפחות מש"פ ליכא דין אונאה הוא, משום דפחות מש"פ מחלי אינשי, ואף אם הלוקח אומר שאינו רוצה למחול גם בפחות מש"פ, ל"מ אמירתו דבטלה דעתו אצל כל אדם. וכדברי הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק י"ד שהבאנו למעלה, דבפחות משתות ליכא אונאה משום דמחלי אינשי, ואפי' אם הלוקח מוחזק בממונו ואומר שאינו מוחל ל"מ אמירתו דבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שמוחלים בפחות משתות, וה"נ בפחות מפרוטה, אפי' אם הלוקח אומר שאינו רוצה למחול ל"מ אמירתו דבטלה דעתו אצל כל אדם, ולפ"ז בקהל דל"א בטלה דעתייהו אצל כל אדם כמו שכתבנו למעלה, שפיר יכולים לומר שאינם רוצים למחול אפי' בפחות מש"פ. ולפ"ז יתהפך הענין מן הקצה אל הקצה דבקהל לא לבד ששייך דין אונאה, רק עוד יפה כח הקהל, ששייך בהו אונאה אפי' בפחות מש"פ ואפי' בפחות משתות, משא"כ בשאר שותפים שנתאנו אה"נ דבעינן שתהי' האונאה ס"פ לכל אחד, ואל"כ לית בזה דין אונאה, דבטלה דעתייהו אצל כל אדם וכו'. אמנם הא מילתא אי בקהל ל"ש לומר בטלה דעתייהו אצל כל אדם לא ברורה עוד, וכמו שהבאנו למעלה בשם התוס', ע"כ הדבר צ"ע עוד

יד) עוד יש להעיר בזה, דכיון דהקהל בעצמם אינם קונים, רק קונים הפרנסים או הגזברים הממונים על הציבור שהמה שלוחים של הקהל, י"ל דאפי' בפחות מש"פ ג"כ יש דין אונאה, וכדאיתא בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ל', דבשליח או אפוטרופוס שנתאנה אפי' בכל שהוא הווא בין במטלטלין בין בקרקע חוזר. אמנם גם בזה אם יש להגזברים דין שליח לענין אונאה יש לעיין, ולפי מה דמשמע מדברי המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ט יש להם לענין אונאה דין בעלים ולא דין שליח, עיי"ש שכתב דמה שנאמר שם ברמ"א דכל דבר שבקדושה שנמכר אין בו אונאה, היינו בקרקע, ואיצטריך לאשמעינן (אף דבלא"ה אין אונאה לקרקעות) דלא נימא דהוי (היינו הגזברים המוכרים) כשליח, דאפי' בכל שהוא ממכרו בטל (מ"ש. המג"א דאפי' בכל שהוא ממכרו בטל אין זה מענינא, דאין המדובר כאן אם בכ"ש ממכרו בטל, רק המדובר הוא אם שייך אונאה בקרקעות, אבל כונת המג"א דשליח אפי' בכ"ש ממכרו בטל, וה"ה שיש. לו דין אונאה בין במטלטלין בין בקרקע, כדאיתא בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ל', והו"א דגם גזבר המוכר דבר שבקדושה יהי' דינו כשליח, ויהי' שייך בו אונאה אפי' בקרקע) וקמ"ל דהוה כמו בעל דבר עצמו, ואין בו דין אונאה בקרקע, אבל במטלטלין שייך בי' אונאה עיי"ש. ולפ"ז במקום דשייך דין אונאה בגזברים הממונים מהקהל, והיינו במטלטלין של דברים שבקדושה, וכן בשאר דברים שמוכרים או קונים דינם כבע"ד ול"ש בהו אונאה רק כשהאונאה ש"פ. ועיין בטו"ז שם ס"ק ח' שדעתו דבדבר שבקדושה גם במטלטלין אין בהם אונאה, דאלו בקרקע בלא"ה אין אונאה דאין אונאה בקרקעות לכל דבר עיי"ש, וזה משום שתפס דאין שום הו"א שהגזבר יהי' דינו כשליח, ול"ל דמה שנאמר דבדבר שבקדושה שנמכר ל"ש דין אונאה מיירי בקרקע, ואתיא לאשמעינן שלא נימא דהגזבר כשליח דשייך בו אונאה אפי' בקרקע, דזה ל"צ לאשמעינן, דבלא"ה נדע שליכא בקרקע דין אונאה, דגזבר פשיטא דל"ה כשליח ורק כבעלים ובבעלים ליכא אונאה בקרקע, וע"כ דאתיא למעט דבדבר שבקדושה ליכא אונאה אפילו במטלטלין, א"כ להטו"ז בודאי ל"ש לומר דה דהגזבר הלוקח דבר בשם הקהל יהי' דינו כאחר, ויהי' שייך בו אונאה אפי' בפחות מש"פ, והא דלדעת הטו"ז באמת אינו נוהג דין אונאה במכירת דברים שבקדושה אפילו במטלטלין י"ל משום דדמיא להקדש שנתמעט מדין אונאה. ועיין בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק מ"ט שכתב דהקדש שבזמננו, כגון של מתנת עניים ודבית הכנסת דין חולין גמור יש לו ויש לו דין אונאה, דלא נתמעטו מאונאה רק הקדש שיש בו קדושת הגוף, אבל לא הקדש של בדק הבית עיי"ש, וזה להיפוך מדעת הטו"ז שהבאנו, אבל גם מדברי הסמ"ע יש להוציא, דאף דשייך אונאה בהקדש בהכ"נ וכדומה, ל"ש בו רק אונאה כדין בעלים, אבל לא שיהי' חמור כ"כ, שיהי' שייך בו אונאה אפי' במקום דל"ש אונאה גבי בעלים, כדין שליח שנתאנה, דאל"כ הו"ל להסמ"ע לפרש דבריו דלא לבד שבהקדש בהכ"נ יש דין אונאה, רק עוד חמור ששייך בו אונאה אפי' במקום דל"ש אונאה גבי בעלים, כגון בקרקע או בפחות מש"פ, וכמו שכתבתי

טו) ויש להעיר דדין זה, אם הגזבר הממונה מהקהל יש לו לענין אונאה דין בעלים או דין שליח, תליא בפלוגתא בירושלמי תרומות פ"א ה"א עיי"ש, אתם פרט לתורם את שאינו שלו, מה את עביד לי' כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חבירו וכו' נשמעינא מן הדא, גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד, שאין בהקדש תשלומי כפל, מנו תורם לא גזבר, הרי הוא תורם את שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה, הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו וכו', א"ר אידי גזבר כמאן דאינון בעלים, ודלא כר' יוסי, דר' יוסי אמר הוא הגזבר הוא אחר עיי"ש. ועיין בירושלמי